מחשבות על אמהות

     באחת עשרה בלילה הוא מתקשר. ברכת השלום שלו נשמעת מדוכדכת: הי אמא. הי חמוד. בראש שלי תכף מסתובבות מליון מחשבות על מה שאולי קרה אבל אני מחכה למוצא פיו. מה את עושה? קוראת ספר, מה איתך? סתם... קרה משהו? לא... אני נלחצת. אני מכירה בחוסר היכולת שלי לתקשר איתו בצורה בונה ואני משתדלת בדרך כלל לתמרן בין הרצון שלי "לחנך" אותו, להסביר לו...

ארוכה היא הדרך

    כמו כל דבר בצבא, הסיפור הזה מתחלק לשלושה חלקים. חלק ראשון:כל פעם אני מופתעת מחדש עבר עלי סוף שבוע מעניין. הרבה כביסות, הרבה שיחות. שינויים בהתנהגות של הבן החייל שלי שגרמו להזכר במשפט מפתח משיחותי עם המאמן האישי שלי: מה שאנחנו יודעים בבטחון זה שאנחנו לא יודעים כלום. ראיתי אותו מארגן את הדברים שלו בתשומת לב, מסדר את התיק ערב קודם, מצחצח נעליים (מצחצח נעליים?) היה לו חשוב לארגן את הכל באריזות קטנות, בצורה נוחה והוא הקדיש לזה זמן ולא דחה את זה לאחר כך. המפקדת שלו התקשרה בצאת השבת. היא אישרה לו לאחר בשעתיים. שאלתי לאיזה צורך. הוא הסביר לי שהוא רוצה לדבר עם החונך שלו מהעירייה כדי לקדם את העניין של הפרופי...

סקביאס

בעוד אני מנסה בהצלחה מרובה לנקות את הגוגל-רידר שלי, מצלצל הטלפון  ומעברו השני בני החייל: אמא, מה זה סקביאס? לא השתנה מאתמול, אני אומרת לו, סוג של כינה שמגרדת. את יכולה להגיד את זה שוב שישמעו כאן? כן, אני אומרת. זה אבק, אומר החבר שלו, זה שבגללו קיבלתי את שיחת הטלפון המפתיעה. לא, זה לא, אני אומרת, תחפשו לבד בגוגל.   אם יש משהו שהבן החייל שלי אוהב להשוויץ בו זה שאמא שלו יודעת הכל. לפעמים הוא מסבך אותי בשאלות שאין לי מושג בהן בגלל הבטחון הזה שלו שאני יודעת הכל וגם אם לא, אני יודעת איך לדעת, גוגל למשל. מחמיא לי, מאוד אבל לפעמים גם מעייף. כל הסיפור התחיל אתמול.

שעת ת"ש

"בעשר בערך הם מקבלים שעת ת"ש", אומרת לי חברה שלי שבנה התגייס עשרה ימים קודם, "ואז הוא יתקשר". כשאני הייתי בצבא לא היה טלפון סלולרי. אני לא זוכרת כמה ואיך התקשרתי הביתה. היה תור, קו מטכ"לי, שטויות שכאלה. בכל השירות הסדיר שלי, הייתי המון רחוק מהבית וטלפון היה מצרך לא זמין. בתשע וחצי הטלפון שלי מצלצל בתוך התיק ולוקח לי המון זמן להוציא אותו. עד שהוא בידי הוא מפסיק לצלצל ואני מחייגת חזרה. "הגעת למענה קולי", היא אומרת לי, הרובוטית. אני מביטה במכשיר והוא מחזיר לי מבט מאשים. בעשר הוא מצלצל שוב ואני עונה מיד. הקול שלו עליז למדי כשהוא מספר לי שעכשיו שעת ת"ש. "מה זה בדיוק?" אני מתעניינת. "אפשר לעלות על אזרחי, להתקשר, את יודעת". לא, אני לא, אבל אני לא אומרת. "איך הולך לך?" "בסדר", הוא מתחיל במונולוג שבו הוא מספר לי שהמ"כית שלו אוהבת אותו,...

שעת הדמדומים

מהעמוד האחורי של הכריכה ביום ערפילי אחד בשוודיה נעלם ילד קטן בצפון האי אלנד בלי להשאיר עקבות. במשך ימים ושבועות מחפשים אותו בני המשפחה,המשטרה ומתנדבים, אך לשוא. כעבור למעלה מעשרים שנה מקבלת יוליה, אמו, שיחת טלפון בלתי צפויה מאביה, שמפציר בה לבוא לאלנד בעקבות חבילה שקיבל בדואר ובה סנדל של הילד.     אובדן של ילד, זה דבר נורא. אין לי מושג איך מתמודדים עם דבר כזה ואני לא רוצה לדעת. אני לא בטוחה למה בחרתי בספר הזה מבין רשימת הספרים של מועדון הספר. אני אוהבת ספרי מתח והתעלומה שעומדת במרכז הספר משכה אותי. אבל הספר, הוא לא רק על התעלומה, אלא על האנשים וחייהם הנשברים והבלתי מתאחים.  יוליה, אמו של הילד האובד, לא חוזרת לחיים אחרי שהוא נעלם. היא צפה בין יאוש לתקוה, לבדה כשמידי פעם היא מוצאת...

קצת קולטורה

    קיבלתי דרך תפוז, הזמנה להצגה לילדים ולנוער, "התאומות", בסגנון קומדיה דל ארטה. כיוון שאני חושבת שלספוג קצת תרבות זה דבר טוב, הודעתי לבן הצעיר, שעליו להתנתק לכמה שעות מהמחשב והטלוויזיה. האמת, הוא לא ממש התלהב, אבל אני התעקשתי. במייל שקיבלתי מתיאטרון פסיק, היה כתוב כך: פנטלונה, ארלקינו, קפיטנו ודוטורה הדמויות הנצחיות של הקומדיה, מתגלגלות לתוך מציאות של בית ספר תיכון ישראלי. המחזה עשוי על פי מיטב התבניות הקלאסיות של הקומדיה: בלבול זהויות, תאומות שהופרדו בלידתן, תככים ומזימות, מאבק הצעירים למימוש אהבתם ופער הדורות. לתבניות הללו נוצקים תכנים המחברים אותנו אל ההווי המקומי: בית ספר עני שעומד להיסגר, פערים כלכליים, קליטת עולים ויחסי...

לילה ראשן בלי אמא

בסוף השבוע הראשון שלו בצבא הוא היה בבית. פעם ראשונה בשבילי שכיבסתי מדי א' וגיהצתי אותם. רגע מכונן. (דרך אגב, מישהו יודע איך מנקים תחתית של מגהץ?) היום נדרש להתייצב שוב בבקו"ם בשעה תשע בבוקר. תשע, שעה של פקידים. הבטחתי שאסיע אותו. מהבית לבקו"ם בשלושה אוטובוסים, שעה וחצי, באוטו של אמא, עשרים וחמש דקות. תהיה מוכן בשמונה ורבע, התריתי בו. עדיף להגיע לפני מלאחר. בשבע שלושים, ירדתי לטייל עם הכלב. הוא  עדיין כיבה את הנודניק של השעון המעורר, בפעם החמישית. כשעליתי בעשרה לשמונה הביתה שמעתי שהוא במקלחת. הפתיע אותי. את סתם חסרת אמונה, אמרתי לעצמי, הנה... אבל איכשהו הוא לא היה מוכן בזמן. הגומיות בנעליים, קיפול השרוולים, הקטנת החגורה. בעשרים לתשע יצאנו מהבית. מזל שאוגוסט עכשיו והכביש היה ריק. כל הדרך זמזמה הטפת המוסר בראשי, אבל החזקתי מעמד ולא אמרתי מילה. צל"ש מג...

שפשוף קל

כשבכורי היה בגן חובה, היה לו חבר טוב, שאם כל אחד מהם לחוד היה שובב, ביחד הם היו פצצה מתקתקת. אם הגן היה שקט, הגננת מיד חיפשה איפה הם ומה הם זוממים, למשל, לעשות מדורה בחצר הגן או לטפס מעבר לגדר הגבוהה, מאוד גבוהה. בכיתה א' ביקשנו שהם לא יהיו ביחד, ודרכיהם די נפרדו. הבוקר כשהגענו ללשכת הגיוס, העפתי מבט לעבר הלוח שבו מופיעים השמות של מי שצריך לעלות לאוטובוס ומיד תפס את עיני שמו של החבר. שניה אחר כך אמא שלו התנפלה בחיבוקים על בני וגם עלי וצרחה בשמחה: ידעתי שתהיו ביחד, היתה לי הרגשה. אני שקלתי לרגע לפנות לאחראים במקום ולבקש שיקחו מהם חומרים דליקים אבל נזכרתי שזהו, הוא כבר לא תינוק, הבן שלי, הוא אוטוטו חייל. הוא דוקא שמר על קור רוח. חייך בהבנה לאמא של... והתחבק עם החברים שבאו ללוות. עשר דקות אחר כך, גם השם שלו הופיע על הלוח וברמקול הכריזו  שעליהם לעלות לאוטובוס. חיבקתי אותו, ליטפתי את הפלומה שהוא השאיר לעצמו על...

חוזרים לבית הספר

מכירים את הפרסומת של בנק מזרחי? דוחה... האמת שממש לא אהבתי אותה, אבל כזאת אני. דוחה, מה שאפשר. גם מה שלא. כל התשלומים אצלי בהוראת קבע, אחרת לא יהיה לי חשמל, מים וכל השאר. קניות אני עושה באינטרנט כי אף פעם אין לי זמן ללכת לסופר וציוד לבית הספר, שלא נדע איזה אמא לא אחראית אני. ספטמבר כבר נושף בערפי ואני עוד לא עשיתי כלום. ואז לשמחתי, תפוז הציעו לי מתנה. להתנסות ברכישת ספרי לימוד באינטרנט, באתר של אופיס דיפו. אני כמובן שמחתי, אבל לקח לי עוד כמה ימים להביא את הרשימה אל מול המחשב ולהזמין. באתר של אופיס דיפו נכנסתי לקישור של

הרבלייף והגרלה

  בצעירותי (הוי, כמה נורא לכתוב את זה) התנסיתי בכל מיני דיאטות. גם הרבלייף, הדיאטה שמבוססת על שייקים היתה ביניהם. דוקא ירדתי יפה, רק שלא הצלחתי להחליף את אהבתי לאוכל בשייק שאולי סיפק את הצורך הפזיולוגי של הגוף אך לא את החלק הנפשי, זה שנהנה מכל נגיסה מושלמת. כשהציעו לי להתנסות במוצרי הקוסמטיקה של חברת הרבלייף (HERBALIFE), הגבתי בקצת חשדנות, אבל האופי ההרפתקני שלי, זה שמוכן לנסות כל דבר שאינו כרוך בקפיצות באנג'י או צניחה חופשית, גרם לי לומר, בטח, למה לא. אז הלכתי למפגש, פגשתי כמה חברות שאני נוהגת לפגוש בערבים שכאלה, אכלתי ארוחה נחמדה וגם קיבלתי ערכת התנסות. במהלך הערב סיפרו לנו שתי נשים נחמדות, על יתרונות המוצרים של הרבלייף, וקיבלתי את התחושה שהן מאמינות במוצרים מאד. צפינו בהדגמה של טיפול קוסמטי ודגמנו חלק מהמוצרים כבר באותו ערב. להרבלייף, ש מספר מוצרים לטיפול כולל בעור הפנים והצוואר. קרם יום, קרם לילה, קרם עיניים, קרם צוואר וקרם...

טבלת יאוש

הימים האחרונים לא קלים. אחרי הועדה הוא התקשר אלי. "העלו לי את הפרופיל". "יופי", לרגע שמחתי, בשבילו. "לא מספיק". שמעתי את הקול שלו רועד, על סף בכי. "אז מה עכשיו?" שאלתי. "לא יודע". הרגשתי שהוא לא יכול לדבר יותר, "טוב חמוד, נדבר בבית". אחרי שעתיים התקשר אלי החונך שלו, מהפרוייקט, שהיה איתו בועדה. "מה שלום הבן שלך?" סיפרתי לו מה שמעתי ושאלתי אותו מה עכשיו. הוא אמר שהיו מאוד נחמדים אליו בועדה, ושיבחו אותו על ההתקדמות שלו ולכן גם העלו לו את הפרופיל כך שהוא יכול להיות בתפקיד תומך לחימה, גם אם לא קרבי כמו שהוא רוצה אבל זה לא מספק את בני היקר. יש אופציה לבקש דחיית...

נשים ישראליות אוהבות לנקות?

בשבוע שעבר הוזמנתי ע"י תפוז למסיבת השקה של מוצר חדש לנקיון שנקרא סוויפר (SWIFFER). האירוח היה מצויין, במקום שלא הכרתי אבל ממש אהבתי שנקרא "הקומה הרביעית" בתל אביב. חוץ מהאוכל הטעים, היה שולחן עם קופסאות, מפיות ודבק ואני, שמזמן שכחתי איך, הוזמנתי לקשט קופסת עץ בדבק ופייטים. דוקא הצליח לי. בכל אופן, בין האוכל והמינגלינג, הסתובבו דיילות חמודות עם סינרים ומכשירים דמויי מטאטא בידיהן הענוגות. שתיים מהן תפסו אותי באחת הפינות כשניגשתי לבדוק איזה ספרים נמצאים על המדף שחצץ בין איזור האירוח לבין האיזור שסודר כמו אולם הרצאות עם כסאות ומסך. הן שאלו אם ארצה הדגמה ואני, הסכמתי משום מה. אני חייבת להודות שאני שונאת לנקות. לעשות ספונג'ה עושה לי כאב ראש ואף פעם לא קירצפתי כלום כתרופה למשהו. מהרגע שיכולתי להרשות לעצמי לקחתי עוזרת ואני מצליחה לא לבדוק אותה בפינות. אני לוקחת מגב ליד רק אם זה מקרה חירום ומטאטאה רק אם...

עוד מעט חייל

הבן שלי גמר ללמוד, נסע לחו"ל לחופשה קצרה לפני הצבא ועכשיו הוא עובד קצת עד הגיוס. כבר התרגלתי ששום דבר לא הולך חלק אז אני לוקחת כל דבר בעיתו. התמודדנו יפה עם הלימודים, חווינו רגעי סיום קסומים וסגרנו פרק שבכלל לא היה פשוט. "מתי הבן שלך מתגייס?" זאת שאלה שנשאלתי הרבה לאחרונה, ועניתי עליה, "באוגוסט". "ומה הוא הולך לעשות?" היתה שאלת ההמשך ואני בדרך כלל משכתי בכתפי או סתם אמרתי "לא יודעת". לפעמים זה נגמר פה אבל הרבה אנשים שלוקים בחטטנות יתר המשיכו לנסות להבין איך זה שאני לא יודעת. וכי מה יכולתי לומר. בלילה שלפני הצו הראשון הוא לא ישן. היה לו איזה משחק מחשב חדש שלא נתן לו לקום...

מסע אל תום האלף

כשקיבלתי את הספר, "מסע אל תום האלף", ממועדון הספר של תפוז, עברה בי תחושה של חגיגיות. הכריכה הקשה, והעיצוב המינימליסטי שלה התאימו לקלאסיקה שהיתה אמורה לייצג. הספר הוא חלק מסדרה חדשה של ידיעות ספרים ונקראת עם הספר. הסדרה כוללת עשרים ספרים של סופרים ישראלים נבחרים ואני כאמור קיבלתי את הספר שכתב א.ב. יהושע ויצא לאור לראשונה בשנת 1997. עוד לפני שהתחלתי לקרוא, שאלתי את עצמי, איך זה שאף פעם לא קראתי ספר מספריו. "המאהב", זכור לי במעומעם ואני די בטוחה שלא קראתי אותו. מקסימום רפרפתי בשביל לעבור את המבחן, אם היה מבחן. בכל אופן, כיוון שלא זכרתי, לא היה לי למה להשוות. הספר מספר את סיפורו של בן עטר, סוחר יהודי מטאנג'יר, שנוטל עימו את שתי נשותיו, שותפו המוסלמי ורב מאנדלוסיה, ויוצא למסע אל פריז הקטנה והנידחת. מטרת המסע, לא מתגלה לנו מיד, ואנחנו עוברים דרך תיאורי המסע, מעורבים בזכרונות וכל אלה בשפה מיוחדת ולא פשוטה....

סמס עם שחר

התעוררתי וניסיתי להבין למה. שניה אחר כך שמעתי את ההמשך של הצליל שעושה הסלולרי כשמגיע סמס. העפתי מבט לעבר שעון הקיר וזיהיתי שעוד לא חמש לפנות בוקר. סמס בשעה כזאת? "אמא, תתקשרי אלי". עצרתי את הפאניקה שזחלה לעברי וניסתה לשבש את צלילות מחשבתי שגם כך היתה קלושה בשעת בוקר זאת. התקשרתי. "המנוי הפעיל שירות קוד סודי", אמרה הרובוטית. "כן", עניתי לה, "זה אני הפעלתי", והאצתי בעצמי להזכר. הראש שלי עוד עבד. "אמא?" "קרה משהו?" "לא, סתם, לא התכוונתי להעיר אותך, פשוט, זה לא מה שחשבתי". "מה?" "מלא ישראלים פה, כמו אילת, לא מרגישים חו"ל בכלל". נשמתי לרווחה. אמנם שמעתי סוג של מצוקה בקול שלו, אבל אני שומעת אותה בדרך כלל...

מסודרים

במוסף סופשבוע של מעריב, התפרסמה כתבה על אמנון נדב ובתו אילאיל. בדרך כלל אני קוראת את המוסף מהסוף, אודטה, תשבץ, הורוסקופ ושרי אנסקי. לפעמים משבצים בין העמודים סוף של איזה כתבה וככה נתקלתי בזאת. "לא בלי ביתי", קראו לה. דרמה. השם אילאיל נדב היה מוכר לי כי אני מאזינה בקביעות לרדיו 99, בבוקר, לתוכנית של טל ואביעד. כשמפיקת התוכנית, תמר, היתה בחופשת לידה אילאיל החליפה אותה. גם את שמו של אמנון נדב אני מכירה אבל לא ידעתי על הקשר ביניהם עד לקריאת הכתבה, שאתם מוזמנים לקרוא כאן. בדרך כלל אני לא קוראת עיתונים. העיתונאים הם לא חוקרים, הם לא חסרי פניות והם מביאים את הסיפור מנקודת ראותם הסובייקטיבית לגמרי. אבל גמרתי את התשבץ ולא היה לי משהו יותר טוב לעשות, אז קראתי ואז התרגזתי, כל כך התרגזתי. אילאיל, בחורה יפה (רואים בתמונה) נסעה בגיל צעיר לארצות הברית עם אהבת נעוריה. רק שהאהוב נהרג, ואיאיל חזרה פצועה, פיזית...

חסמבה חסמבה חסמבה

לפני חודש בערך, כתבתי את הרשומה: החברים הכי טובים שלי, וסיפרתי על ששת ספרי חסמב"ה הראשונים שקיבלתי במתנה. מיכאל בעל הבלוג (המצויין ושווה לקרוא) טופס 630, המליץ לי על הסיורים של אורי קציר מהבלוג (המומלץ גם כן) אפלטון. רצה המקרה, הגורל, או מישהו אחר ונכנסתי לבלוג של אורי כמה ימים לפני סיור כזה. מסע תל אביבי בעקבות חסמב"ה.   בדקתי את היומן ואחרי כמה חילופי מיילים ביני ובין אורי, החלטתי להגיע. ביום שישי בתשע בבוקר התייצבתי בדיזנגוף פינת ז'בוטינסקי, יחד עם עוד כמה אנשים נוסטלגיים כמוני.   הסיור התחיל במשטרת דיזנגוף, בבניין המקורי...

הבן שלי, בוגר

הבן הגדול שלי מסיים עכשיו 12 שנות לימוד. בשבוע הבא מסיבת סיום והוא מאוד רצה להשתתף. למרות שלא הציעו לו, הוא כתב נאום והלך איתו למנהלת הפרוייקט. ההשקעה שנדרשה ממנו היתה עצומה. זר לא יבין זאת, אבל הוא כתב בעיפרון, תיקן שגיאות כתיב העתיק פעמיים ובא עם זה אלי. אין לכם מושג כמה התרגשתי. הצעתי לו שאדפיס את זה ואתקן את מעט שגיאות הכתיב שנותרו. את הנייר המודפס הוא הביא למנהלת ועכשיו הוא גם מנחה את כל מסיבת הסיום. עד כאן אני ועכשיו המילים של הילד שלי.   שלום, אני  למי שלא מכיר. אני תלמיד פה ב"פרויקט" כבר שנה שניה ובסופה אני מסיים את לימודיי. מאז ומעולם לא...

איפה חיים הכט כשצריך אותו

פעם מזמן כתבתי סיפור קצר בן 150 מילה כחלק ממטלת כתיבה בסדנה. בגלל מיעוט המילים, לכל מילה היתה משמעות ועדיין הסיפור נשאר מעורפל. אז אחר כך השלמתי עוד שני קטעים מנקודות מבט של עוד שתי דמויות בסיפור, כך שמה שהובן בחלק הראשון השתנה לאחר קריאת החלקים האחרים. נזכרתי בזה כי ראיתי היום סיפור מתרחש לנגד עיני ועד עכשיו אני לא יודעת מה באמת קרה. ישבתי עם חברה והבת שלה לאכול סושי. ישבנו בחוץ על המדרכה כשלפתע ראינו נערה רצה. לא הספקתי לחשוב אחרי מה היא בדיוק רודפת כשראינו בחור רץ. "את חושבת שהוא רץ אחריה או איתה?" שאלתי את חברה שלי, ואז הוא תפס אותה לא רחוק מאיתנו. לא ממש שמענו אבל ראינו שמתפתח שם משהו לא נעים בצורה אלימה. "אולי חיים הכט בסביבה", אמרה בתה של חברתי. הבחור מדוכן הסושי רץ לכיוון. גם מישהו מהחנות הסמוכה הלך לראות מה קורה. חברתי חייגה למשטרה, וגם הבחורה מהשולחן לידנו. חברתי מסרה את הפרטים, את הרחוב ומה שראינו. בינתיים השניים התחילו להתרחק כשהוא מושך אותה....