חמש שנים ללא ביקורים – האם יחודשו ביקורי המשפחות אצל אסירים מעזה?

הבוקר (15.5.12) דווח בתקשורת כי הושג הסכם בין האסירים הפלסטינים לבין ישראל. זאת לאחר שביתת רעב שנמשכה כשישה שבועות ושבה השתתפו כמעט 2,000 אסירים פלסטינים. השובתים העלו מספר דרישות, שנגעו ברובן לתנאי מאסרם. אחת הדרישות נגעה לאיסור שהוטל על ביקורי משפחות מרצועת עזה מאז השתלט חמאס על הרצועה בקיץ 2007. על פי פרסומים ראשוניים בכלי התקשורת, ישראל הסכימה לחדש, במגבלות מסוימים שטרם הובהרו, ביקורים אלה.על-פי נתוני השב"ס, נכון ל-30.4.12, מוחזקים בישראל 453 אסירים ועצירים תושבי רצועת עזה, מתוכם 44 עצורים במעצר עד תום ההליכים ועצור אחד המוחזק מיולי 2009 מתוקף "חוק לוחמים בלתי חוקיים", אשר בדומה לעצירים מנהליים, אינו יודע במה הוא מואשם או מתי הוא צפוי להשתחרר. אחד הכלואים הוא קטין שנעצר בפברואר 2012. לפני ביצוע עסקת שליט הוחזקו בישראל 613 אסירים ועצירים מהרצועה. כאמור, אסירים ועצירים אלה לא זוכים מאז קיץ 2007 לביקורים של בני משפחותיהם.ב-6.6.07, לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה, החליט הצבא להפסיק את ביקורי המשפחות מרצועת עזה בבתי הכלא שבישראל. החלטה זו אושרה על-ידי ועדת השרים לביטחון לאומי רק לאחר שלושה חודשים, בספטמבר 2007. בשתי החלטות שהתקבלו ב-5.9.07 וב-19.9.07 קבעה הוועדה כי רצועת עזה תוגדר כ"שטח עוין" בשל השתלטות חמאס. הגדרה זו מאפשרת להטיל הגבלות על העברת סחורות לעזה וממנה, לצמצם את אספקת הדלק והשירותים ולהגביל את התנועה לרצועה וממנה, בכפוף לבחינה משפטית ותוך התחשבות בשיקולים הומניטאריים.בני משפחותיהם של אסירים סיפרו לבצלם על הקשיים שהם חווים בשל האיסור על ביקור יקיריהם. מאסירים המוגדרים כ"ביטחוניים" נשללת הזכות לקיים שיחות טלפון כך שגם קשר זה נמנע מהם. למשפחות ולאסירים קשה מאד לשמור על קשר. הדבר יוצר מעמסה נפשית גדולה על ילדים הגדלים ללא אבות, על נשים המגדלות את המשפחה לבד, ועל הורים ואחים שבניהם רחוקים מהם.ג'ומאנה אבו ג'זר, בת 11 מרפיח, יתומה מאם מגיל ארבעה חודשים, ואביה נעצר כשהייתה בת שנתיים. ג'ומאנה סיפרה לבצלם על קשייה:�"אני מכירה את אבא רק מהתמונות שאנחנו מקבלים מהאסירים המשוחררים. אני תמיד מרגישה שהוא חסר לי, במיוחד בחגים ובאירועים ובמיוחד כאשר אני מקבלת תעודת הצטיינות מבית הספר, כל ההורים של התלמידות המצטיינות מגיעים חוץ ממני. אני עומדת לבד ובוכה בגלל שאבא שלי ואמא שלי לא איתי ולא חולקים עמי את השמחה של ההצלחה וההצטיינות."יוסרא אל-ברים, בת 50 מח'אן יונס, סיפרה על הצער של בעלה החולה, שנפטר מאז, על כך שלא התאפשר לו לבקר אצל בנו: "כל הזמן הוא היה אומר לי: 'אני מבקש מאלוהים שני דברים: הדבר הראשון זה לעלות לרגל למכה והדבר השני הוא לראות את בני מוסעב לפני שאמות'".ספייה א-שאפעי, בת 68 ממחנה הפליטים נוסייראת, הסבירה על שנגרם הסבל שגורם לה האיסור לבקר אצל בנה בן ה-28:�"כל הזמן אני חושבת ודואגת לשלומו של בני, תוהה איך הוא מרגיש, האם הוא חולה, האם הוא אוכל טוב האם הוא לבוש טוב או שקר לו. בתחילת המעצר שלו, בשנת 2003, הייתי מביאה לו אוכל ובגדים והייתי שמה לו כסף בקנטינה. המצב היה טוב יחסית ולא דאגתי כמו היום כי ראיתי אותו כל שבועיים. היינו מדברים על השכונה והשכנים, על קרובי המשפחה. למרות כל הקושי של הנסיעה עד הכלא, כשהייתי מגיעה לכלא הייתי שוכחת את העייפות וההשפלות של הבידוק בדרך."בתשובות הרשויות לפניות בצלם ובפרסומים רשמיים הוצגו שתי עילות עיקריות למניעת ביקורי המשפחות: 1. היעדר גורם שמולו ניתן לתאם את הביקורים. 2. החלטת הממשלה למנוע יציאת אנשים מרצועת עזה. בנוסף, מתגובתו של דובר משרד הביטחון לדרישת הצלב האדום לחדש את הביקורים השתמע כי ביקורים אלה נמנעו גם בשל תנאי החזקתו דאז של החייל השבוי גלעד שליט.ביוני 2008 עתרו לבג"ץ כמה אסירים, בני משפחותיהם ותשעה ארגונים לזכויות האדם, בהם המוקד להגנת הפרט ובצלם. העותרים דרשו לאפשר לתושבי רצועת עזה שבני משפחתם כלואים בישראל לבקרם. בעתירה נטען כי ביקורים כאלה הם מימוש של זכות היסוד לחיי משפחה, המעוגנת באמנת ג'נבה הרביעית, שעליה חתומה ישראל ובנורמות הבינלאומיות הנוגעות לאסירים ואשר חלות בעת סכסוכים לאומיים. בנוסף, הצלב האדום הבינלאומי הסכים להמשיך ולתאם את הביקורים, ולפיכך הדבר אינו מצריך תיאום בין ישראל לחמאס. בכך, טענו העותרים, נשמטת הקרקע תחת העילה הראשונה למניעת הביקורים. העותרים טענו גם כי ההחלטה הגורפת על ביטול הביקורים מהווה ענישה קולקטיבית ואף אינה עולה בקנה אחד עם עמדת הממשלה שכן ראוי לכלול ביקורים בכלא במסגרת החריג ההומניטארי לאיסור שהוטל על כניסת תושבי הרצועה לישראל. באשר לטענה הלא-רשמית שלפיה מניעת הביקורים נועדה להפעיל לחץ על חמאס בשל תנאי החזקתו דאז של החייל גלעד שליט, הבהירו העותרים כי לחץ כזה הינו פסול וכי על-פי אמנת ג'נבה, הפרה של האמנה על-ידי צד אחד אינה מצדיקה הפרות שמבצע הצד האחר.בתגובתה לעתירה טענה המדינה כי מאז תכנית ההתנתקות ישראל אינה נחשבת עוד לכוח כובש ברצועת עזה ולאחר ההכרזה על הרצועה כ"שטח עוין" לא חלה על ישראל כל חובה לאפשר לתושבי רצועת עזה להיכנס לשטחה, גם לא לצורך ביקור כלואים. זאת בדומה לכל נתין של מדינה עוינת הכלוא בישראל, אשר אינו זכאי לביקורים של בני משפחתו. המדינה הדגישה כי ההגבלה הינה על כניסת המבקרים מהרצועה, ולא על עצם הביקורים, שכן קרובי משפחה מהגדה המערבית או מישראל של כלואים תושבי הרצועה יכולים לבקרם. המדינה הבהירה כי זוהי החלטה מדינית וכי זכותה לקבוע מי ייכנס לשטחה. באמצעות טענה זו דחתה המדינה גם את טענת הענישה הקולקטיבית, בהדגישה שלא חלה עליה כל חובה לאפשר לנתיני ישות עוינת להיכנס לשטחה. באשר לטענה בדבר גלעד שליט, אמרה המדינה כי הביקורים נמשכו גם לאחר חטיפתו, והופסקו רק עם עליית חמאס לשלטון, ואין קשר בין הדברים, גם אם לא ניתן להתעלם מתנאי כליאתו בעת קבלת החלטה לגבי ביקור של נתינים זרים בישראל לצורך ביקור משפחותיהם.בהכרעתו, דחה בג"ץ את העתירה, וקבע כי ההחלטה נופלת בתחום שיקול הדעת המדיני של הממשלה, שהינו נרחב, ובית המשפט אינו נוהג להתערב בו.השלילה המתמשכת של זכותם של אסירים ועצירים תושבי רצועת עזה לביקורים פגעה פגיעה חמורה בזכותם לחיי משפחה. עוד לפני ההתנתקות בחרה ישראל לכלוא את תושבי הרצועה בבתי כלא בתוך ישראל, בניגוד למשפט הבינלאומי המחייב את החזקתם של עצורים מהשטח הכבוש בתוך אותו השטח, ולכן מוטלת עליה חובה לאפשר לבני משפחות האסירים לבקרם. בנוסף, ישראל התירה במהלך השנים לתושבים מהרצועה לצאת ממנה, גם כאשר לא היה מדובר בצרכים הומניטאריים. כך למשל, נכנסו לישראל בשנת 2011 כ-10,000 סוחרים תושבי הרצועה. בהתחשב בכך, לא הייתה כל הצדקה להחלטתה של ישראל להגביל דווקא של תנועתם של בני משפחות האסירים, אשר גם לשיטתה לא היוו סיכון ביטחוני.

בצלם ליועמ"ש: אל תאפשר את הרס בתי משפחות הרוצחים מעוורתא

בצלם פנה אתמול ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין בבקשה לדחות את המלצת השב"כ להרוס את בתי משפחותיהם של רוצחי חמשת בני משפחת פוגל מאיתמר, בכפר עוורתא. במכתבה, שנשלח גם לראש הממשלה בנימין נתניהו, לשר הביטחון אהוד ברק ולמשנה לראש הממשלה שאול מופז, אמרה מנכל"ית בצלם ג'סיקה מונטל כי המעשה שביצעו אמג'ד וחכים עוואד הוא מחריד ומזעזע. אולם אין בכך כדי להפוך את הפגיעה בבני משפחתם, שמעולם לא הורשעו במעורבות כלשהי במעשה זה, לחוקית או מוסרית. אם יימצא כי בני משפחת עוואד היו מעורבים בשיבוש הליכי משפט ובהשמדת ראיות, כטענת השב"כ, אזי יש להעמידם למשפט, תוך שמירה על כללי ההליך ההוגן.מונטל מזכירה במכתבה, כי בתחילת שנת 2005 החליט שר הביטחון דאז, שאול מופז, להפסיק את מדיניות הריסת הבתים של פלסטינים לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה שעת חירום שבה נקט הצבא במשך שנים. במסגרת מדיניות זו, נהרסו מאות בתי מגורים בשטחים ואלפי פלסטינים נותרו ללא קורת גג. החלטתו של השר התקבלה בעקבות מסקנותיה של ועדה שמינה הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, שלפיהן לא הוכח כי הריסת הבתים מהווה אמצעי הרתעה יעיל נגד פיגועים וייתכן כי השימוש באמצעי זה אף מזיק.רקע משפטי:הריסת בתים שלא לצורך צבאי מיידי אינה חוקית על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי. סע' 53 לאמנת ג'נבה הרביעית אוסר על הכוח הכובש להרוס את רכושם של אזרחים תושבי שטח כבוש, "אלא אם כן היו פעולות צבאיות מחייבות לחלוטין" את ההריסה. הצלב האדום הבינלאומי, הממונה על פירוש האמנה, הגדיר את המונח "פעולות צבאיות" כ"תנועות, תמרונים, ופעולות אחרות הננקטות על-ידי הכוחות המזוינים במטרה להילחם". הריסות בתים למטרות עונשיות והרתעתיות, לעומת זאת, אינן מתבצעות כלל במסגרת של לחימה. משום כך, לא ניתן לראות בהן "פעולות צבאיות", כמשמעות המונח באמנת ג'נבה, ועל אחת כמה וכמה לא פעולות צבאיות "המחויבות לחלוטין".הריסה עונשית של בתים סותרת גם את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אמנם, תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום, שהותקנה בזמן המנדט הבריטי, ושמכוחה נעשות הריסות אלה קדמה לחוק זה אולם הפסיקה כבר קבעה כי יש לפרש ברוח החוק גם חקיקה שקדמה לו.מעבר לכך, הריסת בתים לצורך ענישה והרתעה מפרה גם את אחד מכללי הצדק הבסיסיים ביותר: האיסור על הענשת אדם בשל מעשים שביצע אדם אחר, קרי האיסור על ענישה קולקטיבית. איסור זה הוא חמור במיוחד כאשר קורבנות הענישה הם ילדים. סע' 33 באמנת ג'נבה הרביעית אוסר לחלוטין על ענישה קולקטיבית, ללא יוצאים מן הכלל.

בילאל דיאב ות'איר חלאחלה, המוחזקים במעצר מנהלי, שובתים רעב כבר 70 יום ונשקפת סכנה לחייהם

308 פלסטינים מוחזקים נכון לעכשיו במעצר מנהליבג"ץ דחה היום עתירות שהגישו בילאל דיאב ות'אאיר חאלחלה נגד מעצרם המנהלי וקבע כי שביתת הרעב אינה יכולה להיות גורם בהחלטה על תקפותו של מעצר מנהלי. זאת לאחר שארגון רופאים לזכויות אדם - ישראל דיווח כי נשקפת סכנת לחייהם של שני העצירים. דיאב, בן 27, תושב כפר ראעי, שליד ג'נין, מוחזק במעצר מנהלי כבר 8 חודשים בנימוק שהוא פעיל הג'יהאד האיסלאמי. חלאחלה, בן 34, תושב ח'רסאן שליד חברון, מוחזק במעצר מנהלי מאז יוני 2010, בנימוק שהוא פעיל הג'יהאד האיסלאמי. בתו היחידה, בת שנה ועשרה חודשים, נולדה לאחר שנעצר ומאז נמנע ממנו לראותה. דיאב וחלאחלה שובתים רעב מאז ה-1.3.12, במחאה על חידוש צוי המעצר המנהליים נגדם ומאושפזים כעת בבית החולים אסף הרופא שבראשון לציון. ארגון רל"א ביקש לאפשר לו לקיים ביקורים קבועים של רופאים עצמאיים מטעמו אצל שובתי הרעב, שכן בדיקה רפואית עצמאית של שובת רעב יוצרת יחסי אמון הנדרשים בין רופא ובין מטופל שובת רעב.מנתונים�עדכניים שקיבל בצלם משירות בתי הסוהר עולה כי בסוף חודש אפריל 2012 הוחזקו במעצר מנהלי 308 פלסטינים. זאת לאחר שמאז דצמבר 2010 עלה מספרם מכ-204 ללמעלה מ-320. על-פי נתוני השב"ס נכון לסוף חודש אפריל 2012, כ-31% מהעצורים המנהליים הוחזקו במעצר בין חצי שנה לשנה, וכ-34% נוספים – בין שנה לשנתיים. 13 עצירים הוחזקו בין שנתיים לארבע שנים וחצי ברציפות ושני עצירים הוחזקו יותר מארבע וחצי שנים ברציפות.מעצר מנהלי הוא מעצר ללא משפט, שמטרתו המוצהרת היא למנוע מאדם לבצע פעולה העלולה לסכן את ביטחון הציבור. בניגוד להליך הפלילי, מעצר מנהלי אינו מיועד להעניש אדם על עבירה שביצע, אלא למנוע ביצוע עבירה עתידית. השימוש שעושה ישראל במעצר מנהלי הופך אותו לבלתי חוקי: לעצירים המנהליים לא נמסרת סיבת המעצר והם אינם יודעים במה הם חשודים. העציר מובא אמנם בפני שופט האמור לאשר את צו המעצר, אולם רוב החומר שמגישה התביעה חסוי. כך שהעצירים אינם יודעים אילו ראיות קיימות נגדם, ואין ביכולתם לנסות להפריכן.עצירים מנהליים גם אינם יכולים לדעת מתי יצאו לחופשי: למרות שכל צו מעצר מוגבל לחצי שנה, אין הגבלה על מספר הפעמים שניתן להאריכו. מעצרם של כ-60% מ-307 הפלסטינים שהוחזקו במעצר מנהלי בחודש דצמבר 2011 הוארך על-ידי המפקד הצבאי לפחות פעם אחת.במהלך השנים עצרו כוחות הביטחון אלפי פלסטינים במעצר מנהלי לתקופות שנעו בין כמה חודשים לשנים אחדות. גם כמה אזרחים ישראלים, בהם מתנחלים, הושמו במעצר מנהלי לתקופות קצרות של כמה חודשים. בתקופות מסוימות במהלך האינתיפאדה השנייה החזיקה ישראל למעלה מאלף עצירים מנהליים.על-פי המשפט הבינלאומי, ניתן לעצור אנשים במעצר מנהלי רק במקרים חריגים ביותר, כאמצעי אחרון שנועד למניעת סכנה שלא ניתן לסכלה באמצעים פחות פוגעניים. הדרך שבה ישראל משתמשת במעצר מנהלי עומדת בניגוד בוטה להגבלות אלה. על הצבא לשחרר את כל העצירים המנהליים או להעמידם לדין, תוך קיום משפט הוגן.בנוסף, כמעט כל מתקני הכליאה בהם מוחזקים פלסטינים ממוקמים בתוך שטח ישראל, בניגוד להוראות המשפט הבינלאומי. ישראל איננה מאפשרת לחלק ממשפחות העצירים, לבקרם בכך שהיא מסרבת להנפיק להם אישורי כניסה לישראל.

הרבה יותר מאייזנר

מאת אייל הראובני. המאמר התפרסם לראשונה�באתר העוקץ.�ישראל מייבשת, מדירה וממלכדת את הפלסטינים בבקעת הירדן, במהלכים מורכבים הכוללים שורה ארוכה של מתכננים, מבצעים ומפקחים. אייל הראובני על הגזל היומיומי המתרחש בממלכתו של סא"ל שלום אייזנרההוקעה המהירה של האלימות הבריונית של סמח"ט הבקעה, סא"ל שלום אייזנר, ומיד אחריה הקאתו משדרת הפיקוד של הצבא מסייעת לכולנו להעמיק את ההדחקה ארוכת השנים של אופיו האלים של הכיבוש הישראלי. אלימות הכיבוש היא בעיקרה ביורוקרטית, משפטנית ומיושמת לא רק על ידי לובשי מדים. לאלימות אפורה זו, בלתי פוטוגנית בעליל, אחראים שופטי בית המשפט העליון, מהנדסי חברת מקורות, פקידי המנהל האזרחי, פקחי רשות שמורות הטבע ושורה ארוכה של פקידי משרדי הממשלה. אלה, יותר מאייזנר, מנסחים את תמציתו של הכיבוש.הריסת בתים בפסאיל שבבקעת הירדן. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 20.12.11בממלכתו של אייזנר, בקעת הירדן, ישראל מייבשת, פשוטו כמשמעו, את הפלסטינים. ישראל, באמצעות 28 קידוחי המים של מקורות באזור, גוזלת מדי שנה עשרות מיליוני מ"ק מים מהפלסטינים ומקצה אותם להתנחלויות האזור. רשות המים מקצה למתנחלי רועי שבצפון הבקעה כל יום 431 ליטר לצריכה אישית, כפול מהצריכה בתוך ישראל, ועוד אלפי ליטרים לחקלאות אינטנסיבית, כולל לבריכות גידול דגי נוי. הישוב הבדואי אל חדידיה, המרוחק עשרות מטרים מרועי, לא חובר לרשת המים שפרסה מקורות. באל-חדידיה צריכת המים מסתכמת בעשרים ליטר ליום לנפש, בערך כמו בדארפור. אדריכלים ומהנדסים במנהל האזרחי יצרו את המלכוד התכנוני שמדיר את הפלסטינים מרוב שטחי הבקעה. אלה נמנעו מהכנת תוכניות מתאר ראויות ליישובים הפלסטינים באזור בתירוצים שונים. פעם בתואנה שתכניות האזור מימי המנדט הבריטי לא הכירו ביישובים אלה, פעם בתירוץ שאלה שוכנים באזורים שמערכת הביטחון סגרה כ"שטחי אש" או שאדמותיהם נחוצות לכבישים מהירים שמעולם לא הוקמו. לקהילות הבדואיות מעולם לא הוכנו תוכניות מתאר. בהיעדר תוכניות ואפשרות לבנות בהיתר, המנהל האזרחי הורס מדי שנה עשרות מבנים ביישובים הפלסטינים בבקעה ומותיר מאות אנשים חסרי קורת גג.משפטנים ניסחו את הצווים הצבאיים שאפשרו גזל של אדמות שהיו בבעלות פליטים פלסטינים לשם הקמת התנחלויות וחסמו כמעט שמונים אחוז מאזור הבקעה בפני הפלסטינים. צווים אלה מונעים מהפלסטינים לעבד את אדמותיהם שממזרח לכביש הבקעה (כביש 90), אותן עיבדו טרם הכיבוש, בתואנה שאלה אזורי ביטחון. למתנחלים, כמובן, הותר, לעבד אדמות אלה. 46% אחוז מאדמות הבקעה וצפון ים המלח נסגרו בצווים כ"שטחי אש", למרות שאלה ממוקמים בצמוד לכבישים ראשיים או בסמוך לשטחים חקלאיים המעובדים על ידי תושבי ההתנחלויות. במקרים מסוימים, שטחי האש עצמם מעובדים על ידיהם.מימין: עין אל עוג'א החרב היום. צילום: אייל הראובני, בצלם, 23.3.11. משמאל: עין אל-עוג'א בימים יפים יותר, אוגוסט 2004. צילום: איתמר גרינברגפקחי רשות הטבע והגנים מנהלים את אתרי התיירות והאתרים הארכיאולוגיים המרכזיים באזור. אלה הוכרזו כשמורות טבע וגנים לאומיים ונסגרו בפני הפלסטינים. חברות ישראליות מנהלות את החופים הצפוניים של ים המלח שהוכללו בתחומה של מועצה איזורית מגילות. מחצבה ישראלית הנמצאת מזרחית להתנחלות כוכב השחר, שהוקמה על ידי איש המנהל האזרחי לשעבר, גוזלת את משאבי הטבע של האזור, כשביזה זו אושרה על ידי שופטי בית המשפט הגבוה לצדק.פקידי המנהל האזרחי שמאשרים העסקת פועלים פלסטיניים בהתנחלויות האזור לא מטריחים עצמם באכיפת חוקי העבודה על ההתנחלויות, וגם פקחי משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה יושבים בחיבוק ידיים. כך יכולים המתנחלים לצפצף על פסיקת בג"ץ שקבעה כי חלה עליהם חובת תשלום שכר מינימום לפועלים הפלסטיניים המועסקים אצלם, ולשלם להם פחות משליש אותו שכר, בין חמישים לשבעים שקל ביום. כדי להתמודד עם אלימות יומיומית ושגרתית זו, שמוטמעת בתוך הדי.אן.איי. של הכיבוש, יידרש מאמץ גדול יותר מאשר תחקיר צבאי.

הצבא סגר את תיק החקירה אודות הריגת 21 בני משפחת סמוני בעזה

הפרקליטות לעניינים מבצעיים הודיעה היום לבצלם כי היא סגרה את תיק חקירת המצ"ח בתלונה שהגיש בצלם לבירור נסיבות הריגתם של 21 מבני משפחת סמוני עזה במבצע "עופרת יצוקה", בלא לנקוט בכל צעדים נגד האחראים. במכתב שנשלח לבצלם ולמרכז הפלסטיני לזכויות האדם בעזה (PCHR) כתבה רס"ן דורית תובל מהפרקליטות לעניינים מבצעיים כי החקירה הפריכה לחלוטין כל טענה הנוגעת לפגיעה מכוונת באזרחים, כמו גם לפזיזות וקלות דעת ביחס לפגיעה אפשרית באזרחים או לרשלנות המקיימת אחריות פלילית. התשובה לא מפרטת את ממצאי החקירה, אינה מביאה נימוקים להחלטת הסגירה, ואינה מספקת כל מידע חדש לגבי נסיבות האירוע.בתגובה להודעה אמרה עו"ד יעל שטיין, מנהלת המחקר של בצלם: " לא ייתכן שבמערכת מתוקנת יימצא שאיש אינו אחראי לפעולה של הצבא שהובילה להרג של 21 בני אדם שלא היו מעורבים בלחימה, וששהו במבנה בהוראת הצבא, אפילו אם הדבר לא נעשה במכוון. האופן שבו הצבא פוטר עצמו מאחריות במקרה זה, ולו כזו שתכיר בחומרת האירוע ותבהיר את נסיבותיו גם אם מדובר בתאונה, הוא מקומם. ההתנערות מהאחריות למותם של מאות אזרחים אחרים ולנזק העצום שגרם מבצע עופרת יצוקה, ממחישה שוב את הצורך במנגנון חקירה חיצוני מהצבא".פינוי גופות מחורבות ביתו של ואיל א-סמוני בשכונת זייתון בעזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 18.1.09משפחת סמוניביום ראשון ה-4.1.09, ריכזו חיילים כמאה מבני משפחת א-סמוני המורחבת בבית משפחת ואאיל א-סמוני בשכונת א-זייתון בעיר עזה. למחרת בבוקר, בעת שכמה מבני המשפחה ניסו לצאת מהבית, ירה עליהם הצבא טיל או פגז, שמפגיעתו נהרג אחד מבני המשפחה ושני אנשים אחרים נפצעו. כמה שניות לאחר מכן ירה הצבא שני פגזים או טילים נוספים שפגעו פגיעה ישירה בבית והוא קרס על יושביו. 21 מבני המשפחה, בהם 9 ילדים, נהרגו ועשרות בני משפחה נוספים נפצעו. למרות פניות חוזרות ונשנות של הצלב האדום, בצלם וארגונים נוספים לזכויות האדם מנע הצבא את חילוץ הפצועים עד ל-7.1.09. לאחר מכן הרס הצבא את המבנה על גופות ההרוגים ופינויין התאפשר רק לאחר נסיגתו, כשבועיים לאחר האירוע.היעדר דין וחשבון בנוגע לפעולות הצבא במהלך מבצע עופרת יצוקהשלוש שנים לאחר תום המבצע, תוצאותיהן של עשרות חקירות מצ"ח לוטות בערפל שמייצרת הפרקליטות הצבאית ולא ידוע מה עלה בגורלן של רובן. מפרסומים בתקשורת ומתשובות הפרקליטות לבצלם עולה כי בעקבות המבצע הוגשו בסך-הכול שלושה כתבי אישום: על גניבת כרטיס אשראי, על שימוש בילד בן תשע כבמגן אנושי ועל "הריגת אלמוני". בשלושה מקרים נוספים הועמדו שישה קצינים לדין משמעתי: שניים בגין ירי פגזים נפיצים שפגעו במתחם אונר"א, שלושה בגין הפגזת מסגד אל-מקאדמה שבה נהרגו 15 פלסטינים, בהם תשעה אזרחים, ואחד בגין שימוש באדם כבמגן אנושי.מציאות זו אינה מפתיעה. כל החקירות נפתחו באיחור רב, הראשונות בהן, עד כמה שידוע לבצלם, נפתחו רק בחודש אוקטובר 2009 – עשרה חודשים לאחר תום המבצע. יותר משלוש שנים לאחר המבצע הסיכויים שחקירות נוספות יבשילו לכדי כתבי אישום קלושים ביותר.החשדות שהעלו בצלם וארגונים ישראליים, פלסטיניים ובינלאומיים להפרות של הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי במהלך "מבצע עופרת יצוקה" על ידי הצבא לא נחקרו באופן רציני. רוב התלונות שהגיש בצלם, הסתיימו בלא כלום. בנוסף, רוב החקירות לא עסקו, ככל הידוע לבצלם, באחריותם של הדרגים הבכירים והתמקדו בהתנהגותו של חייל כזה או אחר.

קטינים במשמורת

במתקני הכליאה של ישראל מוחזקים, נכון לחודש מארס 2012, כ-200 קטינים פלסטינים בני 12 עד 18. קטינים מתקשים להתמודד עם מערכת אכיפת חוק יותר ממבוגרים. הניתוק שלהם ממשפחתם, החקירה, העונש שנגזר עליהם – את כל אלה הם חווים בעוצמה רבה יותר והשפעתם על חייהם משמעותית וארוכת טווח יותר. לפיכך, רוב מערכות המשפט בעולם, ובכללן מערכת המשפט הישראלית, יצרו מערכת אכיפת חוק נפרדת לקטינים. לעומת זאת, מערכת אכיפת החוק הצבאית, במסגרתה נשפטים קטינים פלסטינים, נוהגת בקטינים כאילו היו מבוגרים, וזולת היבטים מעטים היא אינה מכירה בכך שמוקנות להם זכויות מעצם היותם קטינים.נתוניםלגופים השונים האחראים למעצר ולמאסר של פלסטינים – הצבא, השב"ס והמשטרה – אין נתונים בנוגע למספר הכולל של קטינים הנעצרים והנכלאים מדי שנה בחשד לעבירות ביטחוניות. על פי נתוני השב"ס, במהלך שנת 2011 הוחזקו מדי חודש כ-200 קטינים פלסטינים מהגדה המערבית (לא כולל מזרח ירושלים) במשמורת כוחות הביטחון (נתונים מעודכנים). מספר הקטינים המוחזקים בבתי סוהר נמצא במגמת ירידה מתמדת. לשם השוואה, בשנת 2008 הוחזקו במאסר כ-320 קטינים בממוצע בכל חודש.נתונים אלה אינם כוללים קטינים שנעצרו לחקירה וששוחררו בלי שהועמדו לדין, אשר לגביהם אין לרשויות נתונים מספריים. על פי נתוני בית המשפט הצבאי, בשנת 2010 הוגשו 650 כתבי אישום נגד קטינים. בכ-40% מהמקרים הואשמו הקטינים ביידוי אבנים ללא עבירות נוספות. אחרים הואשמו, בין השאר, בזריקת בקבוקי תבערה ובהשתייכות לארגונים בלתי-חוקיים. על פי נתונים של דובר צה"ל, הורשעו בשנת 2010 שמונה קטינים בעבירות חמורות, בהן ניסיון לתקיפת חייל. בשנת 2011 הורשע קטין אחד בחמישה סעיפים של גרימת מוות – הריגת בני משפחת פוגל מאיתמר – ובעבירות נוספות הקשורות לאותו אירוע. בית המשפט גזר עליו חמישה מאסרי עולם מצטברים, וכן חמש שנים נוספות בשל העבירות הנוספות שבהן הורשע. .סרטון: ילד אסור, ילד מותר[block:views=see_more_videos-block_1]ללא הגנה: מרגע המעצר ועד לכתב האישוםעל פי החוק הישראלי, כל מי שטרם מלאו לו 18 נחשב לקטין. כלל זהה הוחל על פלסטינים בגדה המערבית רק בספטמבר 2011; עד אז נחשבו פלסטינים לקטינים רק עד שמלאו להם 16 שנים.למרות צעד מבורך זה, גם לאחר התיקון אין החקיקה הצבאית מעניקה לקטינים פלסטינים את ההגנות הראויות, המוקנות לקטינים במשפט הבינלאומי ובספר החוקים הישראלי. מעצר ומאסר ממשיכים לשמש כאמצעי בלעדי להתמודדות עם הפרות חוק של קטינים – ולא כאמצעי אחרון. נוכחותם של הורים בחקירה – זכות המוקנית לקטינים ישראלים – אינה נזכרת כלל בחקיקה הצבאית, ופעמים רבות נחקרים הקטינים לבדם, אף בלא שניתנה להם אפשרות להתייעץ עם עורך דין. מלבד זה, אין בחקיקה הצבאית כללים ראויים בנוגע להתנהלות בשעת מעצרם של קטינים ובמהלך חקירתם. הצבא נוהג להוציא קטינים ממיטותיהם באישון לילה כדי לעצור אותם, גם כאשר החקירה אינה דחופה. בניגוד לחוק הישראלי, המחייב להביא כל עצור בפני שופט בתוך 24 שעות – ועצור מתחת לגיל 14 בתוך 12 שעות – מאפשרים הכללים החלים בשטחים לדחות את הבאתו של קטין בפני שופט עד ליום השמיני למעצרו, בדיוק כמו בגירים.גיל האחריות הפלילית בישראל ובשטחים הוא 12, ולא ניתן לנקוט הליכים פליליים נגד קטינים מתחת לגיל זה. ואולם החקיקה הישראלית מקנה הגנות מיוחדות נוספות לקטינים מתחת לגיל 14 – כמו איסור על החזקתם במעצר או במאסר, והגבלות על הגשת כתב אישום נגד מי שטרם מלאו לו 13. הגנות אלה אינן קיימות בחקיקה הצבאית. ההגבלה היחידה בחוק הצבאי קובעת שעונש המאסר שיוטל על קטינים שטרם מלאו להם 14 לא יעלה על חצי שנה.בית המשפט הצבאי לנוער: שיפור חלקי בלבדבנובמבר 2009 הוקם לראשונה בית משפט צבאי לנוער, הפועל במחנה עופר. השופטים בבית משפט זה הוסמכו כשופטי נוער, והדיונים בו נערכים בדלתיים סגורות. מאז הקמתו הובאו בפני בית משפט זה קטינים עד גיל 18, זאת למרות שעל פי החקיקה הצבאית באותה עת נחשבו בני 16 ומעלה לבגירים. בית המשפט לנוער מנהל את הדיונים העיקריים בלבד. הדיונים בהארכות מעצר מתקיימים בבית המשפט הצבאי הרגיל, ואילו הערעורים מתקיימים בבית המשפט הצבאי לערעורים, שהיושבים בו אינם בהכרח שופטי נוער.מאז הקמת בית המשפט לנוער נעשה מאמץ לקצר את משך הטיפול בתיקים. לפי נתוני דובר צה"ל, לפני הקמת בית המשפט נמשך הטיפול ב-10% מתיקי הקטינים – שהוחזקו במעצר עד תום ההליכים – יותר מתשעה חודשים. בשנת 2010 ירד שיעור זה לאחוז וחצי בלבד.מבדיקת בצלם עולה כי על כ-93% מהקטינים שהורשעו ביידוי אבנים מתחילת 2005 ועד סוף יוני 2011 נגזר עונש מאסר כלשהו. מאז הקמת בית המשפט הצבאי לנוער חל שיפור בטיפול בקטינים מתחת לגיל 14: במחצית הראשונה של שנת 2011 כלל לא הורשעו קטינים מתחת לגיל זה ביידוי אבנים. בנוסף, בית המשפט לנוער קיצר משמעותית את תקופות המאסר שהוטלו על קטינים מתחת לגיל 14 שהורשעו: בשנת 2010 היה עונש המאסר הארוך ביותר שנגזר על קטין בקבוצת גיל זו תשעה ימים. זאת לעומת עונש של עד חודשיים מאסר בתקופה שלפני הקמת בית המשפט לנוער. בתוך ישראל חל איסור על החזקת קטינים בני פחות מ-14 במאסר.בקרב קבוצות הגיל האחרות לא חל שינוי מהותי ברמת הענישה בעקבות הקמת בית המשפט הצבאי לנוער: תקופת המאסר החציונית לקטינים בני 15-14, מתחילת 2005 ועד סוף יוני 2011, עמדה על חודשיים וחצי מאסר בפועל, ותקופת המאסר החציונית לקטינים בני 17-16 – על ארבעה חודשי מאסר בפועל.

חיילים בלבוש אזרחי ירו בפלסטינים שחשדו שהם שודדים ויצאו להגן על רכושם, והרגו אחד מהם

ב-27.3.12 בשעת לילה מאוחרת ירו אנשי כוחות בטחון בלבוש אזרחי וחיילים שנכנסו לכפר רמון, צפונית-מזרחית לרמאללה, בשלושה אחים ממשפחת שאוואח'ה: אכרם, בן 36, אנוור, בן 38, ורשאד, בן 28. שלושת האחים נפצעו, כל אחד ממספר קליעים, ונלקחו על-ידי החיילים לבית החולים "שערי צדק" בירושלים, שם אושפזו בטיפול נמרץ. ב-2.4.12 מת רשאד שאוואח'ה מפצעיו בבית החולים.מתחקיר שערך בצלם עולה כי שלושת האחים חיים עם משפחותיהם בפאתי הכפר רמון, בחלקו הצפון- מזרחי. האחים סיפרו כי בעקבות מקרי גניבה שאירעו בכפר לאחרונה הם מקיימים תורנות שמירה בלילות. על-פי העדויות שבידי בצלם ב-27.3.12, בסביבות השעה 1:30 בלילה, התעורר אכרם שאוואח'ה לשמירה והבחין מחלונו בשני אנשים בלבוש אזרחי שהיו במרחק של כחמישים מטרים מן הבית. אכרם התקשר להעיר את אחיו אנוור ורשאד ושלושת האחים, שחשדו שמדובר בגנבים, יצאו לרחוב וקראו לשני האנשים לעצור. אכרם שאוואח'ה החזיק בידו אלה ואילו רשאד ואנוור שאוואח'ה החזיקו כל אחד סכין.כשהגיעו האחים למרחק של מטרים ספורים משני האנשים ודרשו מהם להזדהות, שלף אחד מהם אקדח וירה בצווארו של אנוור שאוואח'ה. לאחר מכן, על פי העדויות, שלף גם האדם השני אקדח ובתגובה ניסו האחים לתקוף את השניים, אך אלה ירו מספר פעמים ופצעו את אכרם ורשאד בבטנם.מהמידע שבידי בצלם עולה כי בשלב זה הגיעו מכיוון דרום-מזרח חיילים במדים. רשאד ואנוור שאוואח'ה כבר שכבו באותה עת על הקרקע ואכרם, שנותר עומד למרות פציעתו תיאר כך את שהתרחש:באותו רגע ראיתי מספר גדול של חיילים שבאו מלמטה, מכיוון בית אבו יוסף, כשהם צועקים:"תעצור, תעצור". הרגשתי קצת הקלה, כי חשבתי שהצבא ירתיע ויעצור את החמושים בלי קשר לזהות שלהם. החיילים רק הספיקו להתקרב ואז אחד מהם הורה לי לעצור כשהוא מכוון את הרובה שלו אלי. אני כמובן לא זזתי והייתי כבר עם ידיים למעלה כדי להראות שאני לא אלים. אחר כך התחלתי להגיד לו: "הגנבים ירו בנו, אני פצוע בבטן, אני פצוע". ניסיתי להוריד ידיים כדי להרים את החולצה שלי, כדי שיראה את הפגיעות, ואז החייל ירה לכיוון שלי ופגע בי בקליע שלישי בבטן מצד ימין ואז נפלתי על הקרקע.אכרם שאוואח'ה מסר לבצלם כי לאחר מכן ניגש אליו אותו חייל, קילל אותו, בעט בו ברגלו ודרך על ראשו. לדבריו, חייל אחר ירה מספר יריות באחיו רשאד בעת שזה שכב על הקרקע. משפסק הירי קיבלו האחים טיפול רפואי ראשוני מידי חובש צבאי והועברו בכלי-רכב צבאיים לאמבולנסים שהסיעו אותם לבית החולים שערי צדק בירושלים. ב-2.4.12 מת רשאד שאוואח'ה מפצעיו בבית החולים. מהדו"חות הרפואיים עולה כי הוא אובחן כסובל מארבעה פצעי ירי בבטנו, שגרמו למספר קרעים במעי ולקרע בטחול, ומפציעת ירי נוספת בזרועו השמאלית. הוא נותח מספר פעמים אך חלה הידרדרות במצבו והוא נפטר. אנוור שאוואח'ה נפגע על-פי הדו"חות הרפואיים מקליע שחדר לצווארו ויצא מצידו השמאלי של גבו. הוא טופל במחלקה הכירורגית של בית החולים ושוחרר ב-8.4.12. לאחיו, אכרם שאוואח'ה, היו ארבע פציעות ירי בבטנו והוא שוחרר לאחר אשפוז במחלקה הכירורגית ב-6.4.12. התחקיר שערך בצלם מעלה חשדות קשים בנוגע להתנהלות החיילים והצבא באירוע זה. מן העדויות עולה כי האחים לא הבינו כי לפניהם חיילים בלבוש אזרחי וחשדו כי מדובר בגנבים, ועל כן יצאו כשהם חמושים באלה וסכינים. עוד עולה מהתחקיר כי שני האנשים בלבוש אזרחי התעלמו מבקשתם של האחים כי יזדהו, ותחת זאת שלפו את נשקם. גם אם נשקפה לחיילים סכנה לאחר שנחשפו על-ידי האחים, עדיין יכולים היו להזדהות בפניהם כחיילים ולהזהירם בטרם פתחו באש. בנוסף, עולה מהעדויות ומהדו"חות הרפואיים כי השניים לא כיוונו את הירי אל פלג גופם התחתון של שלושת האחים, אלא דווקא למרכז הגוף ולפלג הגוף העליון. יתר על כן, מן התחקיר עולה חשד כבד כי החיילים במדים שהגיעו למקום לאחר ירי זה ירו גם הם באכרם וברשאד שאוואח'ה, על אף שהשניים כבר היו פצועים ורשאד שכב על הקרקע. לירי זה אין כל הצדקה וברי כי גם אם נשקפה מהם סכנה כלשהי, ניתן היה לנטרל אותה באמצעים אחרים.דובר צה"ל לא התייחס עד כה לפרטי האירוע ובדיווחים בתקשורת הסתפק בהצהרה כי מתקיים תחקיר בנושא וכי תוצאותיו יועברו לפרקליטות הצבאית. בפרסום ראשוני על האירוע, ששודר בגלי צה"ל ב-27.3.12, נמסר כי מחבלים התנפלו על חייל צה"ל ודקרו אותו במהלך פעילות מבצעית. גירסה זו הופרכה כששני האחים ממשפחת שאוואח'ה שוחררו מבית החולים הישראלי מבלי שהואשמו בתקיפה או בכל עבירה אחרת. מכתבות שפורסמו בהמשך באמצעי התקשורת עולה כי שני האנשים בלבוש אזרחי היו חיילים ביחידת המסתערבים דובדבן, שהגיעו לכפר במסגרת אימון. על-פי אחת הכתבות, חייל שהכה את אחד הפצועים לאחר הירי הודח מתפקידו.בצלם התריע כבר בעבר על כך ששיטות הפעולה של יחידות המסתערבים, ובמיוחד הוראות הפתיחה באש שלהן, אינן חוקיות. חיילים מיחידות אלה נכנסים לתוך אוכלוסייה אזרחית עוינת כשהם מוסווים כאזרחים וחמושים בנשק חם בלבד. בכך הם יוצרים סיכון גבוה לפגיעה באזרחים, שכן אם ייחשפו ותישקף להם סכנה, הם ייאלצו להשתמש בנשק. במקרה זה, אם אכן החיילים נכנסו לכפר במסגרת אימון, מדובר במדיניות חמורה במיוחד שכן שליחת חיילים להתאמן בהסתננות לתוך יישוב אזרחי יוצרת סיכון מחושב להיווצרות עימות העלול לעלות בחיי אדם, וזאת כדי לשרת מטרה כללית של שיפור יכולתו המבצעית של הצבא. פעולה כזאת אינה משרתת צורך צבאי הכרחי ולפיכך אינה חוקית. שיטת פעולה זו מפגינה את זלזולו העמוק של הצבא בחייהם של אזרחים פלסטינים.בעקבות האירוע פנה בצלם לפרקליטות הצבאית ודרש כי תורה לאלתר על פתיחה בחקירת מצ"ח לבדיקת נסיבותיו. במסגרת חקירה כזו מן ההכרח לבחון גם את תפקודו של הדרג הפיקודי, שהחליט על הכניסה לכפר. על פי מדיניות החקירות החדשה, שעליה הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ באפריל 2011, "כל מקרה בו ייהרג אזרח... כתוצאה מפעולה של כוחות צה"ל באיו"ש, יביא לפתיחה מיידית בחקירת מצ"ח", למעט מקרים שבהם אזרח נהרג בפעילות "בעלת אופי לחימתי של ממש". מאז התחייבות זו, פתחה הפרקליטות הצבאית בחקירת מצ"ח מיד לאחר האירוע בכל המקרים בהם חיילים הרגו פלסטיני בגדה המערבית. במקרה זה, הורתה הפרקליטות על פתיחה בחקירה רק היום, 24.4.12, כחודש לאחר האירוע.

חיילים ממשיכים לירות רימוני גז בכינון ישיר על בני אדם, על אף הכחשת הצבא

ביום שישי 9.3.2012 תיעד בצלם שני אירועים חמורים של ירי רימוני גז בכינון ישיר על מפגינים, בשני מקומות בגדה המערבית. זאת, על אף טענת הצבא שירי כזה אינו מבוצע.מפגין ישראלי נפצע ברגלו מירי רימון גז בכינון ישיר בכפר בא-נבי סאלחביום שישי, ה-9.3.2012, התקיימה בכפר א-נבי סאלח ההפגנה השבועית. שוטרי מג"ב שהוצבו על כביש הגישה לכפר פיזרו אותה תוך שימוש ברימוני הלם ובגז מדמיע, על אף שהמפגינים לא יידו אבנים ולא נהגו באלימות. לאחר פיזור ההפגנה התפתחו עימותים בין צעירים פלסטינים לכוחות הביטחון, שבמהלכם יידו הצעירים אבנים וכוחות הביטחון ירו כדורי גומי ורימוני גז, שנורו בחלק מהמקרים בכינון ישיר לעבר אנשים. כמו כן, מיכלית משטרתית התיזה נוזל מצחין המכונה "בואש" לעבר מפגינים ולעבר בתים ברחוב הראשי של הכפר.בשעות אחר הצהרים ירה שוטר מג"ב מספר רימוני גז לעבר קבוצה של מפגינים. אחד הרימונים פגע ברגלו של מפגין ישראלי, שלא יידה אבנים, ופצע אותו. המפגין פונה מהמקום לביה"ח רמב"ם בחיפה, שם אובחן שבר ברגלו. הפגיעה תועדה בוידאו על ידי צלמת בצלם:תיעוד וידאו: חייל יורה רימוני גז לקרקע ליד מפגינים בבית דג'ןבאותו היום (שישי, 9.3.2012) הפגינו כמה מאות מתושבי הכפר בית דג'ן שבמחוז שכם למען פתיחתו של כביש 557 (המכונה "ציר מדיסון") לתנועת פלסטינים. הכביש נסגר לתנועת פלסטינים לפני יותר מעשור ונפתח מחדש כעשרה ימים לאחר ההפגנה. ההפגנה, שאיש ממשתתפיה לא יידה אבנים ולא נהג באלימות, פוזרה על ידי חיילים מחטיבת גולני ושוטרי מג"ב באמצעות רימוני הלם וגז מדמיע.חייל אחד ירה מספר רימוני גז מדמיע ממטול לכיוון הקרקע, מטווח קצר ביותר של כארבעה מטרים, בסמוך מאוד לקבוצת מפגינים. ירי כזה הוא מסוכן ביותר משום שרימון הגז הנורה מטווח כה קרוב עלול להינתז על אנשים העומדים בסמוך בכוח רב מאוד.על אף שהירי התבצע לעיני מפקדו הישיר של החייל, זה לא התערב עד שמספר פעילים דרשו ממנו להפסיק את התנהגותו הלא חוקית והמסוכנת של פקודו, ומטול הרימונים הועבר לחייל אחר.הצבא ממשיך להכחיש את קיומה של התופעהעל אף התיעוד הנרחב של ירי בכינון ישיר של רימוני גז לעבר אנשים, הרשויות ממשיכות להכחיש את קיומה של התופעה. לאחרונה קיבל בצלם מענה לפנייה נוספת שלו בנושא זה מסרן רחלי קחלון, קצינת פניות ציבור ומעקב בלשכת מפקד פיקוד המרכז. במכתבה טענה קחלון כי: "אין פער בין המדיניות המוצהרת, אשר הובאה לידיעתכם לא פעם בעבר, לפיה אין לירות רימוני גז בכינון ישיר לעבר מפגינים. לבין הדרך בה פועלים הכוחות בשטח. כוחות הביטחון עושים שימוש ברימוני גז מהסוג הנזכר בפנייתכם רק כדי לפזר מפרי סדר אלימים, ובכינון עקיף בלבד". עוד הוסיפה קחלון כי "המפקדים בפיקוד המרכז מקפידים כל העת לחדד בפני הכוחות הפועלים בפיקוד את הכללים הנוגעים לאופן השימוש ברימוני גז ובכלל זה את האיסור לירות רימון גז בכינון ישיר לעבר אדם".העובדה שמכתב זה נשלח לבצלם לאחר מותו של מפגין מפגיעת רימון גז שנורה עליו ישירות מקוממת במיוחד.

תיעוד חדש של תקיפת המפגינים שולל את גרסת הסמח"ט וחייליו שהם הותקפו באלימות

סרטון חדש שהגיע לידי בצלם חושף את השניות שלפני התקרית האלימה שבה היכה סמח"ט הבקעה מפגינים בינלאומיים ופלסטינים בשבת שעברה (14.4.2012). בסרט, שצילמה הטלוויזיה הפלסטינית, נראים הפעילים שעוכבו על ידי כוחות הביטחון בצומת העוג'ה כשהם מסתדרים עם אופניהם אל מול החיילים ומנסים לפתוח ברכיבה. אחד הפעילים מנסה לדווש אל עבר שורת החיילים, וקצין בדרגת רב סרן חוטף ממנו את אופניו. סא"ל שלום אייזנר מתחיל אז לצעוק על הפעילים ותוקף חמישה במכות באמצעות נשקו וידיו. חיילים שעוצרים פעיל בינלאומי נראים בסרטון גם הם תוקפים אותו בבעיטות ומכות. בניגוד לגרסה שמסר סא"ל אייזנר, לא נראית בסרטון כל תקיפה אלימה מצד הפעילים. בצלם יעביר את כל החומר לחוקרי מצ"ח.תיעוד של הטלוויזיה הפלסטיניתתיעוד של הצלם בכר עבד-אל-חק, מ-Nablus TVבתגובה לחשיפת הסרטון אמרה מנכ"לית בצלם ג'סיקה מונטל:"התיעוד מפריך את הטענות כאילו המפגינים הפעילו אלימות בטרם תקפו אותם החיילים. האירוע החמור ממחיש את תחושת החסינות מפני העמדה לדין שחש הסמח"ט, בהיעדר מנגנון הרתעה יעיל - שכן כמעט ואין אכיפת חוק במקרי אלימות של חיילים כלפי פלסטינים בשטחים."

חמאס הוציא להורג שלושה בני אדם ברצועת עזה

ב-7.4.12 הוציאו רשויות חמאס ברצועת עזה להורג שלושה פלסטינים שנידונו למוות בבתי המשפט בעזה: וליד ח'אלד ג'רבוע, בן 27, תושב מחנה הפליטים אל-בוריג', שהורשע בשיתוף פעולה עם ישראל ונידון למוות בשנת 2012, מוחמד אחמד ברכה, בן 49, תושב דיר אל-בלח, שהורשע ברצח ונידון למוות בשנת 2010 ומוחמד ג'מיל עאבדין, בן 20, תושב רפיח, שהורשע באונס של ילד בן 12 וברציחתו ונידון למוות בשנת 2010.מאז השתלט חמאס על רצועת עזה נידונו למוות בבתי המשפט שלו 32 בני אדם, והוצאו להורג עשרה בני אדם, שחלקם נידונו למוות לפני השתלטות חמאס על רצועת עזה.בגדה המערבית נידונו למוות 71 בני אדם מאז הקמת הרשות הפלסטינית בשנת 1995. עד היום 13 מהם הוצאו להורג.לפי החוק הפלסטיני, יישום של גזר דין מוות מחייב אישור של נשיא הרשות הפלסטינית. מאז כניסתו לתפקיד בינואר 2005, סירב מחמוד עבאס לאשר הוצאות להורג ולפיכך מאז לא הוצא איש להורג בגדה המערבית. עם זאת, בתי המשפט בגדה ממשיכים לגזור עונש מוות על נאשמים.ברצועת עזה חידש שלטון חמאס בשנת 2010 את ההוצאות להורג בטענה שתוקף כהונתו של עבאס פג, ולכן ממשלת חמאס אינה מכירה בו כנשיא ואישרו אינו נדרש.כיום מוחזקים בבתי הכלא של הרשות ושל חמאס עשרות בני אדם שנידונו למוות ואשר חיים בחוסר ודאות לגבי גורלם. תשעה מהם נמצאים בבתי כלא בגדה המערבית והשאר ברצועת עזה.בצלם מגנה את השימוש בעונש מוות, אשר אינו מוסרי ומהווה הפרה של הזכות לחיים. לעונש כזה אין מקום בספר החוקים, יהיו הנסיבות אשר יהיו. על הרשות הפלסטינית ועל ממשלת חמאס למחוק את עונש המוות מספר החוקים שלהן. עד אז, על שלטון חמאס להימנע מביצוע ההוצאות להורג.