פחד מוות

פחד מוות פחד ממוות. פחד כי אין לי שליטה. פחד כי יש בי כל כך הרבה אהבה. יצאתי לחנות לקנות תרופה. טיילתי בין שדרות המוצרים בוהה ומרחפת קלות,ערבוב של שינה בהליכה עם פיסת חופש מבכי וחיתולים. הטלפון העיר אותי ועל הצג הופיע המספר של הנני שלי "הוא לא נושם" צרחה לשפורפרת "הוא לא נושם, תבואי". הכול עצר. הכול רץ בטירוף. המוצרים נפלו לי מהידיים. האצבעות חייגו 911. הפה הזמין אמבולנס. הרגליים רצו בלי שליטה. הידיים פתחו את האוטו. הרגליים לחצו על הגז והסיעו את הרכב באמצע הכביש הביתה. הראש הסביר בקור רוח לאן להגיע ובאותו זמן הכין את הלב ברציונליות חולנית שאני מגיעה הביתה וכבר אין מה לעשות "אין לך ילד" הוא הסביר ואני התפלאתי – למה אני לא בוכה ? הגעתי הביתה. ריצה במסדרון. פותחת את הדלת. הנני רועדת מגישה לי אותו. הוא ישן, לחייו ורודות. "ישבתי לידו והוא ישן ואז פתח עיניים וניסה לבכות ולא הצליח והפנים שלו נעשו סגולות וגם הידיים. לקחתי אותו והפכתי אותו להחייאה של חנק וזה לא עזר. השכבתי אותו על הריצפה ועשיתי שני סיבובי החייאה ואז הוא השתעל וחזר לנשום" היא לבנה לגמרי. אני מחבקת את

לצאת מהארון

לצאת מהארון ולספר על ההריון. למה בעצם זה כל כך קשה לי? לא יודעת. אני מדפדפת אחורה ורואה כמה כתבתי בשנה האחרונה וממש מתביישת. איך זונחים פרוייקט של כל כך הרבה שנים? איך נעלמים לחברים/קוראים? טוב, אם נודה, העלמות זו המומחיות שלי. אז מה עובר עלי? מאז שסבתא שלי נפטרה קשה לי. היא הכינה אותי ליום שאחרי אבל כשהוא הגיע וכול מה שהיא אמרה התממש, הלב הקשה והמוגן שלי נסדק. היא הפקידה בידי את הכול למשמרת, היא הכתירה אותי כרמטכ"ל שלה ורמטכ"ל צריך לדעת להלחם. לקח לי זמן לאגור כוחות ולצאת למלחמה. משום מה שתינו לא לקחנו בחשבון את הלב. אם הלב נפצע בתחילת הקרב הוא לא מעביר מספיק דם לאברים האחרים והם, הם לא מתפקדים. בסוף לא היתה ברירה. בסוף הקלישאה הפכה לפלסטר המציאות והחיים המשיכו. ואז גיליתי שאני בהריון. ואז גיליתי שהלידה תתרחש בתאריך בו ימלאו שנה למותה. ואז כעסתי, בכיתי, התבלבלתי. היא ביקשה למות, אני ביקשתי שתמתין לנינים. היא נאנחה "עד מתי אמתין?" ולי נעלמו המילים. אז בצעד מהוסס אני חושפת בטן עגולה שלפעמים מרקדת כשרגליים קטנטנות מבקשות לחפש עוד פיסת מקום בתוכה. בקרוב אוסיף

איך הפכה שיר נוסצקי לשנואת העם?

הכול התחיל בליהוק בעייתי. שיר נוסצקי לוהקה לתפקיד דנה ספקטור של העונה השניה של מחוברות. התקווה היתה כי הקהל יתחבר לדמות ה"שנונה" וה"פרובוקטיבית" של שיר ויהפוך אותה ל"דנה" החדשה והשנויה במחלוקת. (גם דמותה של דנה אינה מקורית והיא מבוססת על דמויות מיתולוגיות ששינוי סדרי עולם וספר בתרבות הישראלית: גפי אמיר ועירית לינור). אבל לא כול אחת יכולה להכנס לסטילטו גבוהות. נדרש אופי ייחודי המשלב קורטוב ציניות, מנה גדושה של אישיות כריזמטית, מנה כפולה של ביטחון עצמי, שנינות ברמת הגאוניות ועוד מרכיב סודי שקשה לתאר אותו, ניחוח סקסי נשי לא מתפשר, לא מתיימר, מסתורי על גבול הפמיניסטי אך לא קיצוני. זוהי הפאם פטאל הישראלית. אין הרבה כאלה, הן זן נדיר. שיר נוסצקי מתהדרת בנוצות האמור לעיל אך כאשר עמדה היא מול מבחן המצלמה, מבחן אכזרי חסר פשרות, היא הציגה מייצג פורנוגרפי זול שהתפשר בעיקר על - שיר. משיפשוף חוזר של שדיה, דרך סקס מול המצלמה עם החבר חסר החוליות והכריזמה רגב קונטס ועד התרפסות והנחת שד על ידו של העורך הראשי של עיתון רייטינג. אחרי שמחוברות נגמרה, אור הזרקורים כבה ושיר לא זכתה אפ

אופס, עשיתי את זה שוב

שוב הזנחתי אתכם. סליחה. כל כך הרבה משתנה ובקצב כל כך מהיר שהזמן עוצר מלכת או שבעצם הוא רץ מרתןן והנה עבר חודש וקצת ולא הייתי כאן. אני חושבת עליכם הרבה וכמעט כל יום מתכננת לכתוב פוסט חוצב להבות על ההפגנות ומחאת האוהלים, לדמוע יחד על איימי וינהאוז המדהימה או לחלוק אתכם את ההנאה מהספר החדש שמונח לי ליד המיטה ו..., לא יודעת, פשוט לא מגיעה לנקודה בה המוח נקי ממחשבות, מסודר לקראת כתיבה והאצבעות מתקתקות את המילים הישנות והמוכרות. ואחרי התנצלות עקומה כמה עדכונים: אני יכולה לספר שאחד הפרויקטים הגדולים שלי קיבל תנופה ענקית ומתקדם בצעדי ענק לקראת מימוש. כשיגיע הזמן אנדב יותר פרטים, בינתיים זה סוד כמוס לפרה ולסוס. בניתיים סרט שהשתתפתי בו כנראה התקבל לפסטיבל נחשב והשמחה רבה. שבוע האופנה של ניו יורק מתקרב ( 8 בספטמבר) ואני חייבת להכין את המלתחה. את ראש השנה ויום כיפור אנחנו מתכננים לחגוג בארץ, עד אז בוודאי יוולדו לאחי ואישתו התאומים החדשים ולי יהיו אחיינים בפעם הראשונה בחיי. מכוון שכבר מיניתי את עצמי לסטייליסטית הראשית שלהם פצחתי זה מכבר במסע קניות מוצלח אז אם תראו שני קטנטנים מדוגמים בכוב

הכי כיף לי זה לזהות מעצבים שאני אוהבת את הסגנון שלהם כבר בתחילת הדרך ואז לחזות בהצלחה המטאורית שלהם. ככה היה עם סאלי לה פוינטה. סאלי, מעצבת אמריקאית בת 26, הזמינה אותי לתצוגה שלה בשבוע האופנה של ניו יורק לפני בערך שנתיים. מייד התאהבתי. אחד היתרונות בלחיות בערים גדולות כמו לונדון, ברלין וניו יורק זה החשיפה למעצבים צעירים, מוטרפים, שהשמיים אצלהם הם הגבול. לא כולם מתחברים לסיגנון העתידני, אפל, ארכיטקטוני בצבעי מונוכרום, במיוחד לא מי שמתחבר רק לקוטור וראלף לורן המשעמם. עבורי סאלי לה פוינטה היתה משב רוח רענן, זיכרונות מתוקים מהתקופה הבריטית שלי ובעיקר השראה. מסתבר שגם ליידי גאגא חושבת כמוני ובשנה האחרונה אימצה הגאגא את בגדיה של לה פוינטה והיא מרבה ללבוש אותם בהופעות טלויזיוניות, יציאות בערב ואפילו באחד הקליפים שלה. הנה הצצה לאחת המעצבות המוכשרות העולות של זמנינו. ליידי גאגא בדגם של לה פוינטה הדגם על גאגא הדגם על דוגמנית מאחורי הקלעים של התצוגה סאלי לה פוינטה מעצבת את הקולקציה שלה, כולל האביזרים, כולל הנעליים המדהימות האלה שלא הספקתי לקנות . סאלי לה פוינטה מאחורי הקלעים

היכל התהילה

אז כולם אמרו לי אל תראי את היכל התהילה זה ממש ביזיון. אני חושבת שזו תוכנית חמודה שיש בה קצת מראה על החיים שאחרי. כבר כתבתי כאן על הבעייתיות, במיוחד בארץ, של החיים אחרי התהילה והיכל התהילה מציג זאת בקטן. כמה קשה להתפרנס ממקצוע אחר אחרי שהיית כוכב מפורסם וכולם ליקקו לך את התחת. דמיינו את איבגי מוכר ביטוח, את נינט מנהלת סניף זארה. הקהל לא סלחני והאגו לא מחלים. האגו מוצג לראווה בהיכל התהילה וזה מה שהופך חלק מהקטעים שם לעצובים. תמיד היתה לי פינה חמה בלב לדפנה ארמוני, היא קבועה אצלי באייפוד, גם אדם זכור לי כזמר מעולה ומתגלה בתוכנית כמאמי לאומי, איגי וקסמן היתה הרוח החיה והצעירה בבית וחבל שהיא הלכה. הנה קצת זכרונות עבר ותזכורת חשובה כמה חשוב לשמור על עצמך. דפנה ארמוני - אוהבת אותך עוזבת אותך אדם - סוד

מחוברות עונה 2

אז כמו שאתם יודעים אני די מחוברת לסדרה מחוברות. העונה ה - 2 של מחוברות משאירה אותי ברגשות מעורבים. כמו כול המדינה אני חולה על ננה. אני מכירה אותה שנים וחושבת שיש לה סטייל הורס, אישיות כריזמטית והיא עושה מה שבזין שלה ולכן מצליחה. הסיפור של ננה הוא סיפור של בחורה שבנתה עצמה ב 10 אצבעות. בניגוד לנשים אחרות שרק מעידות על עצמן שבנו עצמן לבדן (קרי: אירית-אגרטל באולמי רסיטל- רחמים-בסיס-מגה ערסית), ננה לא יוצאת לרחובות וצועקת "אני, אני, אני" היא אישה חזקה, בעלת עולם תרבותי עשיר והיא פשוט חיה בעולם שלה, לפי הכללים שלה ואני מצדיעה לה על כך ושואבת ממנה המון השראה. ננה היא דמות עגולה שחושפת צדדים רבים באישיותה ועוברת תהליך מדהים בתוכנית. על הילי עמנואל אני קצת חוששת לכתוב. לדעתי, היא לא היתה צריכה להשתתף בסדרה. קיים ניצול ציני של בחורה מעורערת לצרכי דוקו-ריאליטי ואני מקווה שההפקה דואגת לבדוק כיצד היא מתמודדת עם הביקורות. הילי מגדירה עצמה כניצוץ של פוטנציאל לא מוגשם. היא עדין צעירה ואני מקווה בשבילה שתצליח לממש את הניצוץ כי מגיל מסויים הניצוץ הופך לאדם עצוב. הילי מגיעה ממשפחה פ

Gwen Stefani מלכת הקרגו

אחת ההשראות שלי לעונה הקרובה היא גוון סטפאני. חוץ מזה שהיא זמרת מעולה, הסטייל שלה הורס. יש לי כמה בגדים של המותג שלה L.A.M.B בארון והיא הדוגמנית הכי טובה של עצמה. הקטע עם סטפאני הוא שלא משנה לאן היא הולכת, איזה סיגנון היא לובשת תמיד יש בלוק שלה אמירה אישית, כתב יד ששייך רק לה ומחצין אישיות פאנק - שיק צבעונית, רוקרית ונוחה. שיכלול מדהים של מרלין מונרו מודרנית. בגלל גוון סטפאני אני הולכת בקיץ עם חזיות אדומות, סגולות וצהוב נאון, בגלל גוון סטפאני אני אוהבת שוב את השפתון האדום שלי, בגלל גוון סטפאני אני מבינה שלהיות אימא זה לא בהכרח לוותר על הסיגנון שלך. גוון סטפאני מעצבת (יחד עם הסטייליסט שלה) בגדים בעיקר לעצמה והמוטיבציה שלה ללכת כול יום למכון ולהתאמן מגיעה מאהבתה חסרת הגבולות לבגדים. מכנסי הקרגו הרחבים הם להיט הסטרי העונה ואין מי שמעלה את הסיגנון לרמת דיוק ושלמות יותר מסטפאני. הנה כמה דוגמאות והשראה: סאפטני בלוק אלגנטי - אוברול שחור, שיער סופר מוקפד, שפתון אדום וטוויסט של מגפי עקב מנומרים. שוב היא עושה את זה הפעם עם חליפה מגניבה וגווין בעלה. בפארק עם זומה וקינגסטון, כובע ש

מכתב לדוד שאיננו

אני יושבת מול המסך המואר, לשמאלי תמונה במסגרת ירוקה שנינו יושבים סביב שולחן השבת חבוקים ומחייכים, לבושים שחור, סמוקי לחיים. חמש שנים עברו מאז הטלפון מאימא "תבואי אם את רוצה להספיק להפרד". עליתי על טיסה באותו הערב, שעה לפני שהגעתי לבית החולים איבדת הכרה. מאז כבר הספקתי לטוס טיסות איומות כאלה, לפני כמה חודשים כשסבתא נפטרה. עבדתי מאוד קשה בשנים האלה, אחרי שהלכת, לאחד את המשפחה. הזרעים שזרעתי פרחו והם כמעט כבר לא צריכים אותי וזה מסב לי אושר רב. אני חושבת עליך הרבה, האוזן הקשבת והעצות החכמות חסרות לי מאוד. אני הרבה יותר בודדה בלעדיך. אני לא חושבת שאני מסוגלת להבין מוות, מסוגלת להבין אין. עם הזמן כשאין למי להתקשר, עם על מי להתייעץ, עם מי לחייך ובעיקר אין למי לדאוג. האין יוצר געגוע, האין פוער חלל בחזה, האין מלמד מה זה מוות ומוות זה דבר נורא. מוות זה כשאתה לא פה ולפעמים אני כל כך זקוקה לך. לפעמים אין לי תשובות ואני זקוקה להן כמו צמח במדבר, כמו תינוק לחלב אימו ואין. פעם אמרת לי שיש אנשים שחיים אחרת. אני עדין לא יודעת איך.

זיכרון חבריי

‎"המוות לא בא עם הזקנה, המוות בא עם השכחה" גבריאל גרסיה מרקס לכן הדרך היחידה להתמודד עם האובדן הוא זיכרון. ביום הזיכרון הזה אני זוכרת את חבריי לספסל הלימודים: זה שנפטר מסרטן, זה שפיקד על פלוגה וזה שבגלל שהתחשבו בכמות האזרחים הפלסטינאים שיפגעו דחו את החילוץ שלו והא דימם למוות. מוזר, אני זוכרת את כולם עם חיוך רחב, שלושתם היו כאלה מצחיקים. שלושתם מתים. ואני זוכרת את החבר של אחותי שנהרג בתאונת דרכים ומאז סימני האלמנות שבה גואים כול פעם מחדש, בעיקר ביום שהוא נהרג ובימי זיכרון לאומיים. כי המוות שלהם ממית גם בנו זיק של חיים, כי עם המוות שלהם אנחנו ממשיכים לחיות כול חיינו. הלוואי ומדינת ישראל היתה מדינה בה צעירים היו מתים מזקנה. הלוואי ומדינת ישראל היתה מדינת שלום. הלוואי והיתה לנו תקווה לשלום ולא רק תקווה בשירים והימנון. הלוואי והם לא היו נתקעים בגיל 20. יהי זכרם ברוך.