7 - עבודה עברית

15 וחצי חודשים עברו מאז התחלתי לעבוד בעבודה של הגדולים. עבודה אמיתית, עם רכב ליסינג וקרן השתלמות וביטוח בריאות וחדר אוכל ושעות נוספות גלובליות וטיסות לחו"ל (בינתיים הייתה רק אחת, 4 שבועות ליד טורונטו) ועוד הרבה מילים של גדולים. את כל התקופה הזאת ניתן לחלק ל-3 חלקים, בדיוק כמו מספר הפרויקטים שבהם הייתי. התקופה הראשונה נמשכה חצי שנה והיא כללה את ההכשרה הראשונית ולא מעט פיתוח והבנה ראשונית של המערכת שעליה אני עובד. זו הייתה תקופה די מהנה, כי היה בה לא מעט פיתוח וניסיונות להבין בדיוק מה אני עושה. לא היה הרבה לחץ והכל זרם בצורה חלקה, במיוחד כשהיו איתי החברים שהתחילו לעבוד ביחד איתי. אחרי חצי שנה בחברה קרא לי מנהל הפרויקט והודיע לי שבגלל ששלב הפיתוח הסתיים, יש קצת קיצוצים בצוות ולכן מעבירים אותי (ורק אותי) לפרויקט אחר. בעוד בפרויקט הראשון שעליו עבדתי נכנסו לשלבי הבדיקות של הקוד (ובגלל זה מי שנשאר שם יכול היה להבין הרבה יותר טוב את המערכת), אני עברתי לפרויקט שנמצא כבר בשלב הסופי של הבדיקות שמתבצעות אצל הלקוח. חודש מאז שעברתי פרויקט כבר נשלחתי לאתר של הלקוח מעבר לאוקיינוס בניסיון להפגין את הידע שרכשתי. לצערי, זה היה רחוק ממספיק והתסכול הגובר בשילוב העובדה שהייתי די לבד שם ורחוק מהכל יחד עם שעות עבודה ארוכות (לפחות פעם ביומיים עד 23:00 בלילה) התישו אותי מאוד. כשחזרתי, העניינים התנהלו בעצלתיים, כיאה לפרויקט שלא היה ברור מה הולך להיות איתו. מדי פעם שלחו אותי לסתום חורים בפרויקטים אחרים לתקופות קצרות ובשאר הזמן ניסו לתת לי עוד ועוד ידע, כמה שרק היה אפשר. התקופה השלישית התחילה בתחילת ספטמבר האחרון. נכנס פרויקט חדש, ואני יחד עם עוד מישהו מהפרויקט הקודם עברנו אליו. הפעם הייתי כבר אחד מהוותיקים שאמור להיות לו קצת ידע להתחיל להניע את הגלגלים והפיתוח. זה רק התגבר כשקיבלנו לפרויקט שלושה עובדים חדשים לגמרי מהניילון, בדיוק כמו שאני הייתי שנה לפניהם. ההתחלה הייתה רגועה ושקטה, הצלחתי לתת לחדשים קצת קרש קפיצה להתחיל להבין מה הם עושים כשבמקביל התחלתי לכתוב תוכניות פיתוח בעצמי לראשונה (אבל כמעט ולא לפתח). לאט לאט עומס העבודה התחיל לעלות ולעלות ודברים התחילו להסתבך. דברים שנראו טריוויאליים הפכו למסובכים יותר, והזמן שהוקצב לכל משימה אזל במהירות, כשההערכות המקוריות היו רחוקות ממה שזה לקח בפועל. זה היה רק המצב אצלי אלא אצל כולם, אבל איפשהו נדמה לי שאני זה שנתתי הרבה יותר מאמצים כדי לנסות לסיים את הכל בזמן. מאז אמצע אוקטובר כמות שעות העבודה השבועיות שלי כמעט ולא יורדות מ-50 (פעמיים ירדתי מ-50, ובשתי הפעמים זה היה 49 שעות עבודה בשבוע) וזה בעיקר מתבטא בימי עבודה שמתחילים מוקדם בבוקר ומסתיימים מאוחר בערב. התרגלתי להגיע לעבודה כל יום בשמונה בבוקר כי תמיד הייתי טיפוס של בוקר וזה גם איפשר לי לברוח הביתה כבר ב-17:00 (היו כאלו שפתחו עיניים על זה), אבל בשבועות האחרונים זה הפך לממש נדיר שאני אצא בשעה הזו. זה יכול להגיע לימי עבודה של 12 שעות ויותר, שאחריהן עוד מצפה לי נסיעה הביתה וחיפושי חניה מתישים לא פחות (כן, אני יודע, אני בחרתי לגור כאן). כשאני מגיע הביתה כבר אין לי כוח לכלום, רק לקרוס על המיטה, לחכות שעה שהמים יתחממו (בקיץ זה לוקח פחות), לאכול משהו קטן וללכת לישון. בשבועות האחרונים, אני מנסה בכוח לדחוף איזה אימון גופני כדי לשמור על הדיאטה ולנסות להמשיך ולרדת במשקל (ירדתי 7-8 ק"ג מאז אוגוסט אבל זה נעצר לאחרונה) וזה מביא אותי לרכיבה על אופניים ברחבי העיר כשהטמפרטורה בחוץ משחקת בין החד לדו ספרתי. פעמיים כבר תפסה אותי סערה באמצע הרכיבה ותמיד בנקודות מספיק רחוקות מהבית ונטולות מקום מסתור (לפחות צריך להסתכל על הצד החיובי – זה חסך לי מקלחת אחר כך). על חיי חברה אין בכלל מה לדבר. אני חוזר הביתה מותש בסוף יום עבודה ואין כוח לעשות כלום, וסוף השבוע מוקדש בעיקר למנוחה וטעינת מצברים,יחד עם השלמת שעות שינה הכרחיות. זה כמובן בלי לדבר על החברים שלי שמתפרשים במספיק מקומות בארץ ולכל אחד מהם יש את החיים שלו ולא תמיד הם זוכרים שגם אני קיים. על לנסות להכיר מישהי חדשה אין בכלל מה לדבר. הפרידה מהאקסית באה בדיוק עם תחילת הפרויקט ולקח לי קצת זמן לאסוף את עצמי אבל מאז לא ממש עשיתי משהו בעניין. חוסר בזמן, עייפות, רצון מופגן להתרחק מהמחשב כשאני מגיע הביתה ועוד שפע של תירוצים תלושים יכולים להסביר למה לא עשיתי כלום. עד שכבר ניסיתי לעשות משהו, נפלתי על מישהי שיש לה עוד פחות זמן ממני וברגע שהבנתי שאין לה בכלל זמן להיפגש (אחרי שהשיחות אונליין אכלו לי לא מעט זמן שינה), העניינים התקררו במהירות. השחיקה בעבודה (החסרתי רק יום אחד, וגם הוא בגלל מחלה) מתחילה לאט לאט לתת את אותותיה ולא רק הקור מקשה עליי לגרד את עצמי מהמיטה בבוקר. אבל לא הכל כל כך גרוע. אני לומד המון לשם שינוי, ומבין הרבה יותר מה אמורים לעשות. אני מקבל הרבה אחריות על כל מיני דברים ומרגיש שאני באמת מתפתח. זה חשוב לקראת ההמשך, כשהבדיקות יתחילו להיות הרבה יותר מעמיקות, בין אם הם יתקיימו בארץ או אצל הלקוח בשיקגו ואז אני אוכל לתת פתרונות יעילים בעצמי ולא להיות תלוי באחרים, ואולי לשם שינוי גם ליהנות מהנסיעה הזו. אני עוד אצטרך לעשות הרבה חושבים במהלך השנה הקרובה, אם כל מה שקורה מסביב ימשיך ועד כמה זה יהיה שווה את זה, מבחינה מקצועית, כלכלית ואישית. אני עדיין לא יודע עד כמה אני באמת מתקדם מבחינת הידע שאני צובר שיכול לקדם אותי בין אם במקום שבו אני נמצא ובמקומות אחרים, ואני לא יודע עד כמה באמת אני משתכר בהתאם. בגלל החוזה שלי, את הכסף על חלק מהשעות הנוספות שאני עושה אני אקבל רק עוד כמה חודשים (בגלל השעות הנוספות הגלובליות) ועדיין לא הגעתי למצב שבו אני יכול לראות שאני מתחיל באמת לחסוך כסף לקראת העתיד, למרות שבחודש האחרון הצלחתי לראשונה לחסוך סכום לא מבוטל (שיתקזז כבר החודש בגלל טיפולי שיניים שנוחתים עליי לאחרונה). כמובן שמעל הכל צריכה להיות ההרגשה הפנימית שלי וכמה אני נשחק ומתעייף. הייתי לוקח יום חופש אם הייתה לי סיבה מספיק טובה לנצל אותו ולא רק להישאר בבית או לרכב עוד קצת על האופניים ברחבי העיר. צריך לראות לאן הכל מתפתח ורק אחרי זה להתחיל להחליט החלטות. יהיה טוב, בינתיים אני לא כל כך דואג.

20 - ציוצים

בראשית היו יומנים פשוטים וקטנים שכל אחד היה כותב בהם לעצמו. אחר כך בא מישהו והחליט שאם כבר המציאו מחשב ואינטרנט, אז למה שלא ננהל את היומנים האלו שם ונראה אותם לכל העולם. אף אחד לא חייב לדעת מי אתה ומה אתה עושה אבל יכולת לחשוף את המחשבות שלך לכל העולם, בכל שפה שרצית ואיך שבא לך. אחר כך בא פייסבוק, הוריד את המסכות ונתן לאנשים את האפשרות לשתף כל מה שהם רוצים, ממחשבות ועד לינקים ותמונות ושטויות. שם קצת פייסבוק איבד את עצמו, כשהתמונות התחילו להשתלט על כל דפי הבית של כולם, במיוחד אלו שכולם משתפים שוב ושוב ושוב. המלל הפשוט, המחשבות שאנשים רוצים לשתף עם אחרים, פשוט הולכות שם לאיבוד. אולי בגלל זה כל הרעיון של טוויטר קסם לי מההתחלה. אמנם לקח לי כמה זמן להיכנס לזה, אבל ברגע שזה נתפס, המחשבות זורמות ממני החוצה ואחרי כמעט שנה כבר הספקתי לפרסם מעל 3000 ציוצים. לפעמים זה הרבה יותר פשוט לשלוף חוט מחשבה קצר מהראש ולהוציא החוצה לאוויר העולם ב-140 תווים, בין אם זה דרך המחשב או דרך הטלפון (בשביל זה יש לו מקלדת משלו). כתיבה בבלוג הישן והוותיק הרבה יותר קשה מזה. כל פוסט שכתבתי דרש הרבה יותר הקזה של דם החוצה, שליפה של מחשבה אחרי מחשבה, החזרה פנימה ועריכה כללית מחדש כדי לשלוף הכל שוב. כשזה לא מהיר ומיידי, למוח יש הרבה יותר זמן לנסות לבחור ולברור את המילים המדויקות, ולא לנוח עד שהכל מסודר בצורה המושלמת כמו שאני רוצה ורואה את זה. כל הכתיבה הזו היא תמיד בשעות האלו של סוף היום, אחרי יום עבודה ארוך ומייגע, אחרי ניסיון נוסף לאימון ערב (והערב הייתה רכיבה על אופניים, שחצי ממנה הייתה בגשם שוטף), אחרי שלא ישנתי מספיק אתמול בלילה (ככה זה שחוזרים מחגיגת סילבסטר בצפון הרחוק), הגשם שדופק בחוץ, האכזבה הקטנה משיחה שהלכה לשום מקום וכנראה סגרה סיפור עוד לפני שבאמת התחיל, יום עבודה ארוך שמחכה מחר שדורש ממני ללכת כבר לישון. אחרי כל זה, למי יש כוח להתחיל לשפוך את כל המחשבות על המקלדת ולשזור הכל לפוסט. רק שלא הכל נכנס ל-140 תווים קצרים וקולעים. מחשבה קצרה לא יכולה למצות התלבטויות ארוכות וניסיונות להבין את עצמי ואולי להסביר את עצמי טוב יותר לעולם. בגלל זה הבלוגים עדיין קיימים, בגלל זה הבלוג הזה עוד לא מת. הוא אולי נראה נטוש כבר הרבה זמן, אבל הוא עוד יחיה וינפק מדי פעם תובנות ארוכות יותר, כשירגיש הרגע להוציא דברים החוצה. דווקא עכשיו, זו בדיוק התקופה שלי להסתכל אחורה על השנה שנגמרה, לנסות לחשוב הלאה ולהבין מה היה ולאן אני מנסה לנווט את עצמי מכאן. תיכף תתחיל שנה אישית חדשה משלי, ואין דבר יותר טוב מלכתוב הכל החוצה, ויש הרבה מה לכתוב. הרבה.

כיפורים

הרחובות לאט לאט מתרוקנים, השקט החזק מתחיל להשתלט, המהומי המכוניות משתתקים ומתרחקים, אווירה אחרת יורדת על העיר רגע לפני שיום כיפור נכנס. תמיד בתור ילד קטן הייתי רואה איך הכל שוקע לו לתוך האווירה הזו, איך למשך 25 שעות יש שינוי באוויר. זה לא כמו שבת, שגם בה יש שקט מסוים, זה הרבה יותר מזה וזה תמיד חזק וחודר הרבה יותר עמוק. זה יום הכיפורים הראשון שאני עושה לבד, רחוק מהמשפחה. העדפתי לעשות אותו בדירה הקטנה שלי בתל אביב ולא עם אימא שלי ואח שלי בחולון (אחותי נסעה לחבר שלה) כי רציתי להישאר במקום האישי והפרטי שלי, ליהנות מהעצמאות הזו שלי גם ביום הזה, אפילו שירגיש לי שונה ובעיקר הרבה יותר מבודד משאר העולם. ככה זה כשגרים לבד, אבל זה מה שרציתי לעצמי לפני כמעט שנה כשחיפשתי דירה וביום הזה זה יבוא לידי ביטוי במלוא העוצמה. יום כיפור מבחינתי הוא יום של חשבון נפש אישי שלי עם עצמי, יום שבו אני מתנתק לגמרי מכל היום יום שעוטף אותי ושוקע במחשבות על השנה שעברה, ועל השנה שתהיה. מנסה להבין מה היה ואיך אני רוצה לקחת את עצמי הלאה. המחסור בפיתויים שיכולים לשאוב אותי לכל מקום אחר יעשה את העבודה, למרות שאני מתכנן לקרוא בספרים ובעיתון שהוכנו מראש. כן, אני מתכוון גם לצום. בשנים האחרונות התחלנו לצום אצלנו בבית אחרי שנים שזה לא קרה, וקשה לי להסביר למה אני באופן אישי עושה את זה גם כן. אני לא הולך אחרי העדר או עושה דברים רק כי כולם עושים (למעשה, בסביבה שלי הרבה לא יצומו ויעסקו בפעילויות יומיומיות), ההחלטה הזו היא שלי נטו כי זה פשוט מה שמרגיש לי נכון לעשות. מסוג הדברים שיגרמו לי להרגיש יותר מחובר לעצמי, למה שאני חושב, לאיך שאני מנסה להגדיר את עצמי. מצד שני, אני אעשה מספיק דברים אחרים שנחשבים לחילול היום הזה (טלוויזיה ומחשב לא יהיו חלק ממנו, אבל אני לא אלך להתפלל). אני בטוח שיהיו מספיק כאלו שיעקמו את הפרצוף אבל אין לי באמת רצון להתחיל להתווכח אם צריך או לא צריך לציין את היום בצורה זו או אחרת. אני לא אוהב את אלו שמנסים בכוח להתריס ולעצבן בזכות הדעה שלהם על היום הזה, ולא משנה באיזה צד הם בוחרים. לבוא ולעשות דווקא זה כל כך ילדותי ולא תורם לשום דבר, במקום טיפה לכבד את האחר והדעה שלו ולא לעשות מכל דבר קטן פיל. כשאין בלוג ואין טוויטר אבל יש הרבה מחשבות, צריך לתת להן למצוא את הדרך החוצה. אני רוצה לנסות ולתעד את המחשבות האלו על נייר, ממש כמו פעם לפני שכל המהפכה הדיגיטלית הזו פרצה אל חיינו, ולראות איך הכל יוצא בסוף החג. אולי אני אפילו אעלה את זה לכאן, למזכרת. בינתיים, צריך ללכת להכין אוכל לפני שהצום מתחיל, לפני שמתנתקים קצת מהעולם כדי להיות קצת עם עצמי. חתימה טובה.

הצד שלי

כבר עברו למעלה משלושה שבועות מאז שמה שעמד באוויר חלחל לי הכי עמוק שאפשר וזה הביא להחלטה שאין ברירה אלא לחתוך. אם מישהו יסתכל על מה שקרה מבחוץ, הוא יגיד שלמעשה אני זה שיזמתי את הפרידה ממך אבל בפועל זו היית את שנפרדה ממני הרבה לפני. אני הגעתי להבנה הזו אחרי שראיתי כמה את קרירה אליי וכמה קשה לי ליצור שיחה איתך מלאה ברגש וקרבה, מהסוג שהיה בהתחלה. זה גרם לי לחשוב כמה פעמים לפני שחשבתי ליזום איתך שיחה אינטרנטית, מהסוג שהיינו עושים במשך כל ערב במשך שלושה חודשים ארוכים וטובים. כבר לא היו לי את הכוחות לרצות לנהל איתך שיחה ולשקול טוב טוב כל מילה כדי שחס וחלילה לא תביני נכון את מה שאני כותב (ונורא קשה להעביר לפעמים רגשות ונימת דיבור בצ'ט), אחרת זה היה מהר מאוד מדרדר לריב לא מובן ולייאוש. כמו כל השיחות בינינו, ניסיתי כרגיל להחמיא לך אבל נתקלתי בתגובות קרירות מאוד (הרבה יותר קרירות מאלו שאת טענת שאני נתתי לך מדי פעם, למרות שלא נתתי לך כאלו בכלל) שגרמו לי לחשוב שיש כאן משהו מזויף, שאין טעם להחמיא כי זה לא יוביל לשום דבר ועם זה כבר לא יכולתי להשלים יותר. בגלל זה החלטתי שדי, שעדיף לי בלעדיך. שלא תביני לא נכון (וגם אמרתי לך את זה), אני לא מצטער על אף רגע שהיינו ביחד. אני שמח שלקחתי את הצ'אנס הזה, שניסיתי, שהלכתי עם זה קדימה. היו לי הרבה התלבטויות בהתחלה, בעיקר בגלל ההתנהגות שלך בפורום שבו הכרנו. תמיד משכת שם צומי לכיוון שלך, ניסית בכל הכוח לסחוט מחמאות מכל העולם ותיעבת את כל מי שלרגע נתן לך ביקורת או לא התלהב ממה שהוא ראה. זה גם מה שאמרת שמשך אותך מבחינתי, בגלל שהתייחסתי אליך בצורה אדישה כי לא ידעתי מה את רוצה דווקא ממני כשאת עושה עיניים לכל גברברי הפורום ובמיוחד לאלו שבאופן קבוע כרכרו מסביבך עם הלשון בחוץ כל הזמן. אלו היו אותם אנשים שבמשך כל הזמן שיצאנו ביחד תיעבו אותי וכתבו לי כל הזמן הודעות שכל מטרתן להכניס לי קטנות, ואלה היו אלו שחזרו לסורם ברגע שהם הרגישו שמשהו התרופף בינינו, ואת כמובן שיתפת איתם אז פעולה. כשהחלטת לחזור לסורך לפני שנפרדנו, הערתי לך שזה מפריע לי אבל התעלמת מזה, וכשהתפוצצתי מכעס התעצבנת עליי בחזרה ותקפת אותי כאילו אני זה שאשם כאן. זה מה שערער כמעט לגמרי את האמון שהיה לי בך וזה מה ששבר אותי. הרגשתי שההתחלה הייתה מטורפת, מין זינוק חזק כלפי מעלה, משיכה שהתפוצצה פתאום ואני הייתי מוכן לשים הכל בצד בשבילך כדי לעשות אותך מאושרת. זה מה שעשה אותי מאושר. קשה לי להצביע על העובדה מתי כל זה התחיל לקרוס, אולי כשהייתי אמור לטוס לעוד חודש (ולא טסתי בסוף), אולי אחר כך. ברגע שהתחלת לקחת את פסקי הזמן שלך ולהרצות להישאר בדרום הרחוק ולא לתת לי לבוא אליך, כבר היה אפשר להבין שזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן. מצד אחד, הרחקת אותי ממך פיזית אבל מצד שני המשכנו באותו קשר אינטנסיבי דרך הרשת ולא הפסקנו לדבר במשך ערבים שלמים וזה בלבל אותי לגמרי ולא ידעתי איך לאכול את זה. כל הזמן דיברת שאת יודעת בדיוק איזה בן זוג את רוצה וממש דרשת ממני להיות בן הזוג שלך, אחרת אנחנו נצטרך מרחק שבו אני אחשוב איך אני צריך להיות אותו גבר שאת דורשת ממני להיות. כשאני מנסה להבין את המשפט שהרגע כתבתי, אני תופס כמה כל הדבר הזה דפוק מהיסוד, כאילו את מנסה להכריח אותי להשתנות ולעצב אותי מחדש בלי שממש ניסית להכיר אותי. בקושי היינו שלושה חודשים ביחד, אני בספק אם הכרת אותי ממש במהלך התקופה הזו, לפחות כמו שאני כל הזמן ניסיתי להכיר אותך. וזה לא שלא ניסיתי להיפתח אליך ולספר לך על עליי, מאוד ניסיתי לעשות את זה אבל את המשכת בשלך ולא באמת ניסית להבין אותי. לא ניסית להבין מה כל הדברים שעשית לי גורמים לי ואיך כל ההתרחקות שלך משפיעה עליי. הרגשתי לפעמים כאילו את ממש מזלזלת בי ובדברים שלי, כמו שכל פעם שנסעתי בשבילך לבאר שבע והיית שולחת אותי בסוף הערב חזרה צפונה למרות שהייתי מותש אחרי יום עבודה ונסיעה עד אליך, או כשכל הזמן הייתי זה שמשלם עליך בכל מקום. נכון, אני מבין שהמצב שלך היה קשה ובאמת כל הזמן רציתי רק לשמח אותך כל הזמן, אבל גרמת לי להרגיש שלא ממש אכפת לך ושאני יכול להוציא ולהוציא ולהוציא, והיו מקרים שגרמת לי להרגיש שאני מקבל ממך תגובות נלהבות ושמחות רק כשאני קונה לך דברים. מצחיק שהיה נדמה לי שחלק מהקרירות שלך בסוף באה בדיוק אחרי שכתבתי לך שאני לא יודע אם אני אוכל להוציא ולעזור לך בעוד משהו (כי בכל זאת הגעתי למצב שבמקום לחסוך קצת, כל המשכורת שלי התפוגגה לה באוויר ולא יכולתי להוציא על הדברים שאני רציתי לעצמי). כשנפרדנו, ביקשת לשמור על קשר ולא לתת להכל להתפוגג. אני ביקשתי קצת זמן לעצמי, להתרחק טיפה כדי להבין את הסטטוס החדש הזה שנוצר ואולי לתת לאמון שנפגע להשתקם, כי בלעדיו אין סיבה להמשיך בזה בכלל. הבעיה שגם אז לא לקחנו פסק זמן אמיתי והתנתקנו, אפילו שלא דיברנו באופן ישיר. את חזרת תוך חצי יום לאותה התנהגות שאפיינה אותך באותו פורום משותף יחד עם כל עדת המכרכרים, ואני לא הייתי מסוגל לראות את זה יותר. כשהערתי לך על זה, אמרת שתפסיקי (לא בפעם הראשונה) אבל אני כבר החלטתי לעזוב את המקום ההוא שהרגיש לי מגעיל ושאני לא שייך אליו. גם ככה זה היה הרבה יותר המקום שלך, והיה לי קשה להאמין שבאמת תשני משהו מההתנהגות שלך, בדיוק כמו שדאגת לחשוף בפניי כולם אחרי כל מריבה בינינו כמה את פגועה וגרמת לי להרגיש שמה שכבר היה שבור אצלי בפנים, נשבר שוב. גם אחרי שעזבתי את הפורום, המשכת להעביר אליי מסרים ככה בשקט, דרך שורת הסטטוס בסקייפ (ככה זה כשאין פייסבוק). אין לי מושג אם עשית את זה בכוונה או לא (אם כן, אין לנו בכלל סיבה לדבר יותר ואם לא, אז את הרבה יותר אטומה ממה שחשבתי), אבל באמת שלא רציתי לקרוא איך את פתאום מאושרת, איך פתאום מפנקים אותך כמו שהרבה זמן לא פינקו אותך (מוזר, זה גם מה שאמרת לי) ושפתאום את חושבת שמצאת לך נפש תאומה, וכל זה פחות מ-10 ימים אחרי שנפרדנו. זה גרם לי לחשוב אם בכלל הייתי משהו עבורך בכל שלושת החודשים האלו שהיינו ביחד, אם באמת היו לך רגשות כלפיי כמו שלי היו כלפיך, אם הייתי עבורך יותר מארנק ותירוץ להגיע ולהסתובב הרבה בתל אביב. איך אני יכול לתת אמון ולהמשיך לנהל קשר ידידותי עם מישהי שלקח כנראה פחות משבוע לקפוץ למיטה אחרת, ושידעה מספיק שהיא יכולה לוותר על הקשר כי אין לה מה להפסיד ויהיה מי שיתפוס אותך.  אני בעצמי לא יודע מה אני רוצה עכשיו, כי תמיד הייתי בן אדם שלא מתעלם או מגרש מישהו שפונה אליו, אלא אם הוא פגע בי בצורה עמוקה מאוד ושבר לחלוטין כל פיסת אמון שנתתי בו וגרם לי לתחושה של בגידה. עוד לא הגעת למצב הזה, ולכן אם את באמת רוצה שנהיה בקשר אחרי שאני אחזיר לך את כל הדברים שלך שעדיין כאן (אלו שבטוב ליבי הצעתי יותר מפעם אחת להביא אליך וכרגע אני לא בטוח שאני אציע שוב), תראי לי שאפשר לסמוך עליך, שתהיה לי סיבה אמיתית לשמור איתך על קשר ולא להרגיש כמו שאני מרגיש עכשיו. אני חושב שזה אפשרי, אבל זה לא תלוי בי, רק בך. אני כותב את כל זה כי נמאס לי להחזיק את הרעל הזה בתוך הגוף כל הזמן. אני רוצה להתקדם הלאה, להשאיר את הדברים הרעים האלו מאחור ולא להרגיש שום תחושה של כעס ושנאה, מקסימום אדישות ולא יותר מזה. אני לא בטוח שתקראי את הדברים האלו שכתבתי, ואני בכלל לא בטוח שתרצי לקרוא אותם. בסופו של דבר, אני רק רוצה שיהיה לי טוב ולקחת מכל מה שהיה את הדברים הטובים שהיו, והיו המון. מהרגע הקטן ההוא על הספסל ליד שפך הירקון בנמל, דרך הניסיונות באמת לראות רחוק ועתיד קרוב-רחוק משותף, לראות אותך ישנה שלווה לצידי ועד הישיבה במסעדה המוצלחת ההיא, ממש לא רחוק מהבית שלי, קצת לפני שעלית על הרכבת וראיתי אותך בפעם האחרונה. היה לי קיץ מופלא שפיצה המון על שנה מתישה ובמיוחד על כל חודש מאי שהיה מתיש וקשה נפשית, לבד בארץ זרה, והוא נתן לי הרבה כוחות וביטחון להמשך. בניגוד למה שאת חושבת, לא היית מישהי שתכין אותי למה שיבוא, כי אחרת לא הייתי חושב שאת ממש מיוחדת ורוצה להיות רק איתך. בפעם הראשונה שרציתי לנסוע אליך אחרי הפרידה ולהחזיר לך את כל הדברים, רציתי להגיד לך שמעכשיו אני אחפש אותך בכל אחת שאני אפגוש מעכשיו והלאה, רק שבינתיים אני אחפש רק את הדברים הטובים שהיו בך, אלו שגרמו לי להיות איתך ביחד לתקופה ממש לא קצרה. אני לא יודע אם זה באמת הסוף ושלא ניפגש עוד. יש עדיין חלק שבאמת מקווה שזה כן יקרה, כי יש לך חשיבות בסופו של דבר בחיים שלי. אני רק מקווה שיהיה אפשר לשים את כל הדברים הרעים בצד ולהיזכר רק בדברים הטובים. ולמרות כל הדברים הרעים, אני רק רוצה להגיד לך תודה.

תקציר הפרקים הקודמים

קליק אחד קטן על העכבר יכול לשנות הרבה דברים בחיים. אפילו שהוא כל כך קטן, ההשפעה שלו על מה שיבוא בימים, השבועות והחודשים הקרובים יכולה להיות מאוד משמעותית. אבל לפני זה צריך לחזור כמעט שנה אחורה בזמן. סוף יולי 2010, מועדי א' של הסמסטר האחרון מסתיימים ואחרי מנוחה קצרה אני מתחיל בחיפושים יותר קדחתניים למצוא עבודה אמיתית של אחרי התואר. היו תוכניות למועדי ב', אבל בגלל שהם באוקטובר, לא ממש חשבתי עליהם. חודשיים של נסיעות פה ושם בזמן שאני עדיין מתגורר בחיפה עפו להם ורגע לפני שאפשרות המגורים שלי בצפון הולכת, פתאום יש הפתעה. חברת הייטק גדולה החליטה לזמן אותי ליום ראיונות (זה מפתיע בהתחשב בגודל של החברות שהתראיינתי בהן עד אותו רגע ובעליבות של ההצעות שקיבלתי) וכמעט בלי מאמצים מיוחדים הצלחתי לצלוח אותו ולהתקבל לעבודה. במהלך החגים פיניתי את המעונות ופיזרתי את הדברים בין שני הבתים של ההורים כדי להתחיל בשלב הראשון של העצמאות. אוקטובר 2010, יום ראשון לעבודה. ההתרגשות עצומה, ואחרי שחתמתי על מלא טפסים וקיבלתי תג עובד, הגיע הזמן לרדת למחלקת רכב ולקבל את הרכב שלי. טוב, לא בדיוק הרכב שלי כי האוטו שהזמנתי אמור היה להגיע כמה שבועות אחרי. אז בינתיים התנהלתי בין שני הבתים תוך כדי פנטזיה על מקום פרטי משלי. די מהר התעוררתי מהפנטזיה הזו והתחלתי לחפש דירות בתוך תל אביב. ככה בדיוק, למרות המחיר היקר והצפיפות, החלטתי שאני רוצה לחיות את העיר ולפתח עצמאות. לקח קצת יותר מחודש ובאמצע נובמבר דרכתי בתוך דירה קטנטנה, חדר וחצי בלב הצפון הישן, והייתה לי תחושה שזה הבית. למחרת חתמנו על החוזה וכעבור שבועיים התחלתי לאסוף את כל הדברים שלי משני הבתים והתחלתי לחיות בפינה הקטנה שלי בעיר. ככה עברו הימים עד סוף מרץ, ואז קרא לי מנהל הפרויקט שהייתי בו. הוא הודיע לי שבגלל שאנחנו עומדים לסיים את שלב הפיתוח, יש צורך בצמצום הצוות ולכן הוא מעביר אותי לפרויקט אחר וחוץ מזה הוא מרגיש שלא איתגרו אותי מספיק ושם יהיו לי יותר אתגרים, וככה נדדתי מפרויקט בארה"ב לפרויקט בקנדה. הפרויקט הזה כבר היה בשלב הרבה יותר מתקדם ובאמצע ניהול של סדרות של בדיקות, ולא עבר הרבה זמן (חודש בדיוק) ובהתראה של שבוע נדרשתי לארוז מזוודה ולנסוע לתמוך בלקוח באתר למשך כמעט 4 שבועות. את רוב חודש מאי ביליתי בפרבר של טורונטו וקיבלתי שם את האתגר הזה. הבעיה הייתה שזה היה טיפה גדול עליי, והגעתי בלי מספיק ידע, עם טיפה שוק והרבה חששות שהתאמתו לאורך כל החודש. לא היו שם כמעט ישראלים ואת רוב הזמן העברתי עם חבורה של הודים שעבדו במקביל אליי וביחד איתם נסעתי לטייל קצת בעיר ובמפלי הניאגרה. הבעיה הייתה כשהייתי צריך להתמודד עם בעיות בכוחות עצמי ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי במיוחד כשראיתי מבטים מרחמים ומזלזלים שנשלחו לכיווני. באחד הימים הרגשתי שאני מפתח התקף חרדה קטן ורק חיכיתי לטיסה חזרה. ביום שנחתי ואחרי שחזרתי לדירה הקטנה שלי בעיר הגדולה, היא שלחה לי הודעה בסקייפ. התכתבנו כבר כמה חודשים, גם בזמן שהייתי בקנדה, ורוב הזמן הזה לא הייתי בטוח בכוונות שלה. חשדתי בכוונות שלה אבל לא הצלחתי לפרש אותן כמו שצריך וחששתי מעוד דחיה (בעיקר בגלל שבתוך הזמן הזה היא הספיקה לצאת ולהתאהב במישהו ואז השיחות נפסקו, ואחרי שזה נגמר וחזרנו לדבר היה לה גם קטע עם חבר וזה קצת סיבך הכל). בצורה כלשהי פתאום הכל נהיה ברור יותר ואחרי שהתעוררתי משנת הערב שהג'ט לג כפה עליי, צ'וטטנו כל הלילה ובסוף גם עברנו לטלפון והבנו שכנראה באמת יש כאן משהו ששווה לבדוק אותו. זה לקח כמעט שבועיים עד שהיא מצאה זמן ובאה לתל אביב, ואז אספתי אותה מהעבודה והבאתי אותה אליי הביתה, ושם היא פשוט התנפלה עליי וכל הדיבורים בשיחות ובצ'יטוטים יצאו והתערבבו להם באוויר החדר. אחר כך יצאנו לטיול רגלי וארוחת ערב רומנטית בנמל, לפני שחזרנו שוב לדירה לישון אחד ליד השנייה (והיא ישנה הרבה יותר ממני כי בשלב מסוים התעוררתי ולא הצלחתי להירדם ואז פשוט הסתכלתי עליה ישנה שלווה לצידי). ככה בעצם התחלנו את הסיפור שלנו שעדיין מספיק מסובך בגלל שעד שהצלחתי למצוא לעצמי מישהי יפיפייה שממש טוב לי איתה, היא גרה, לומדת ועובדת במרחק של קצת יותר מ-100 ק"מ ממני וזה לא פשוט לנהל קשר ככה בקו ת"א-ב"ש, במיוחד כשהיא נכנסת לתקופת מבחנים וזה כבר הרבה יותר מסובך להיפגש ולהתקרב. אם כל בעיית המרחק הזה לא מספיקה, נפלה עליי טיסה נוספת בחודש הבא בדיוק יום אחד אחרי שהיא מסיימת את המבחנים שלה. מרבית תוכניות הקיץ שלנו נאלצו להידחות, וזה גרם ללא מעט אכזבה אצל שנינו במיוחד כי אין לי אפשרויות אחרות (אין כמעט מישהו אחר שיכול לנסוע במקומי לפחות לחלק מארבעת השבועות האלו). זה כמובן הוסיף לעצבים וללחץ ששנינו נמצאים בו (היא – לימודים ומבחנים, אני – עבודה ומה יקרה שם), וזה הופך את הכל לקשה יותר, אבל איכשהו כבר הספיקה להתגנב אליי התחושה שאנחנו נצליח לעבור את התקופה הזו ולהמשיך מהמקום שבו נפסיק לפני שאני אעלה למטוס. בסופו של דבר, כל מה שהיה צריך זה קליק קטן על העכבר והכרטיסים לכמעט חודש שלם בקנדה הרחוקה הוזמנו. תמשיכו לקרוא, אני אמשיך לכתוב (או לפחות להשתדל).

TLV

איך יודעים שהקניות לבית עברו מהשלב ההכרחי לשלב הפינוק? כשמדובר כבר בדברים קטנים שלא משנים הרבה אבל גורמים למקום הזה שאני כבר קורא לו בית להפוך למקום שפשוט טוב לי לחזור אליו בערב. אחרי מרתון הקניות הגדול של מיטה, שולחנות, שידה, כיסאות, ספריה, כלים נוספים למטבח, מיקרוגל, אינטרנט וכבלים שהביאו איתם ביחד גם טלוויזיה גדולה הרבה יותר, לא הייתה סיבה להפסיק. כי צריך שיהיה פה גם שטיח (למעשה יש שניים, רגיל ואחד דמוי פרקט). גם כדאי להביא את הפלייסטיישן מאחקטן כי הוא גם ככה לא משחק בו וככה אני יכול להתאמן קצת בגיטר הירו שלא ממש יצא לי לשחק בו. וגם ראוטר יכול להיות נחמד מאוד, ככה לא חייבים לשבת עם המחשב ליד השולחן ואפשר לקחת אותו למיטה עד שהסוללה שלו מתרוקנת ולכתוב פוסט בזמן שאני רואה יציע העיתונות. ואם כבר, אז צריך לעשות גם מנוי לחדר כושר כי צריך להוציא קצת כסף בשביל הגוף אחרי שנתתי הרבה הנאה לנשמה. אז כן, חודש וחצי מאז שחתמתי על החוזה וחודש מאז שבאמת נכנסתי לגור כאן כבר ממש כיף לי לחזור הביתה. לא כזה משנה שלפעמים לוקח לי חצי שעה לחפש חניה בערב כשאני חוזר הביתה (note to self: לא לצאת מאוחר הביתה אם אני רוצה למצוא חניה בצ'יק) או שחשוך כאן גם במהלך היום, שעדיין אין לי וילונות וזה קצת מציק כששומעים קולות של צעדים, וכמובן העובדה שאני לבד כאן. נכון, רציתי דירה לבד רק בשבילי, אבל אחרי זמן מסוים הלבד הזה מתחיל קצת לשגע. הלבד הזה מתחיל עכשיו מאבק פנימי בקוף אחר שיושב על הגב, שמונע ממני לנסות לפתור את עניין הלבד כל עוד אני לא מרוצה מעצמי. צעד ראשון להוריד את הקוף הזה עשיתי כבר אתמול, כשסגרתי על מנוי לחדר כושר במטרה להוריד את כל מה שהעלתי בחזרה אחרי הקיץ, אבל מתישהו הלבד יכריע ואני אבלע את הקוף הזה ואתחיל לעשות משהו יותר נורמלי עם עצמי. בסופו של דבר, צריך למצוא מישהי שתצחק איתי ביחד מהצרחות של יציע העיתונות לפני השינה וכל זה רגע לפני שסוגרים את החודש השלישי בעבודה, כשכבר יש מעמד מסוים ואני מרוצה מעצמי, מהסביבה ומהכל. נכון שקצת חופש תמיד יכול לעזור, אבל כשהמשכורת תיכנס בסוף השבוע, זה יראה שזה היה שווה את זה. טוב לי.

Turning to TLV, 80% complete

יום שישי, בוקר. אני יושב בחדר ריק לגמרי שבתוך דירה ומחכה. בזמן הקרוב אמורה להגיע לכאן משאית ולהתחיל לפרוק לכאן אריזות גדולות וכבדות, שבתקווה ייפתחו מחר ויורכבו לריהוט חדש ונוצץ שיהפוך את החלל הריק הזה לבית. הבית שלי. החודשים האחרונים היו מטלטלים במיוחד. מסטודנט תפרן שגר במעונות הפכתי במהירות להיי-טקיסט תל אביבי עם רכב צמוד (וחדש) שמתחיל את החיים שלו סוף סוף. עוד אפילו קשה להגיד שנכנסתי לסוג מסוים של שיגרה, כי אני עוד לא יצאתי מהמרוץ המטורף של החיפושים. קודם עבודה, אחר כך דירה, אחר כך דברים לדירה והלאה, לכיוונים אחרים. אני רק מחכה לרגע שבו החיים יעצרו לשנייה, יתאפסו קצת ובעיקר יכנסו כבר לסוג של שיגרה של חיים שלא תגרום לי להיות כל הזמן בלחץ של להשיג את הדבר הבא. אני יושב בפינה קטנה בחדר, עוצם עיניים לרגע ומנסה להקשיב לשקט שמשתלט. אמנם אמצע העיר וקומת קרקע, אבל הרחוב שקט ואפשר רק לדמיין את הרוגע שיהיה לי בימי שישי ושבת בבוקר אחרי עוד שבוע בעבודה. השבוע האחרון היה מאוד קשה, גם אם לא מסתכלים על סיבובי הקניות וההליכות המרובות בשתי האיקאות או הנסיעה לחתונה בחיפה. לאט לאט מתחילים לתת יותר אחריות, מנסים להכניס אותי לעניינים, להבין מה קורה, ומפילים עליי משימה שעל פניו נראית לא קשה במיוחד וגם נותנת לי מספיק ידע בשביל ללמוד איך עובדים כמו שצריך. חוק מרפי ידוע אומר שכל דבר פשוט מסתבך מתישהו, ובאג בדיזיין משמעותו זין בדיבאג, ואחרי 3-4 ימים של מאבק עם הקוד וניסיונות כושלים להבין מה לא בסדר, מתברר בכלל שמה שהייתי אמור לעשות פשוט לא יכול לעבוד בשום צורה. זה כמובן מתגלה ביום חמישי ב-16:30, חצי שעה לפני שכולם הולכים לשתות באיזה פאב לכבוד אירוע של החטיבה (ואני מבריז כדי להספיק להגיע לחתונה בלי למות מעייפות). חוץ מהלחץ להוכיח שאני טוב ומועיל ומנסה להבין הכל (למרות שזה ממש לא פשוט), אני ממש מרוצה. האנשים טובים ונחמדים והתנאים מעולים, וגם אם יש חברים שמספרים שהם מרוויחים טיפה יותר, התנאים מסביב והעובדה שמדובר בחברה גדולה שיש בה הרבה לאן להתקדם מפצים על זה. אחרי שהכל מסביב יירגע, יהיה אפשר להתמקד בעבודה וליהנות גם מזה. אז תיכף יהיו פה מיטה/ספה ושולחנות ושידה וכיסאות וספריה קטנה ויצטרפו למזגן, לארון ולמקרר שכבר נמצאים כאן (וכמובן לאוגי-קום, שיקבל בית קבע חדש בלי להיטלטל יותר מדי). אחר כך אני אחזור לאוטו (שעדיין אין לו שם, הצעות יתקבלו בברכה) ואלך להשלים את הקניות באיקאה ואולי גם להספיק לעשות סיבוב בשביל למצוא טלוויזיה טובה ולא יקרה במיוחד, ואז לסגור על אינטרנט ולקנות אוכל ודברים של סופר שפשוט צריך שיהיו. אחרי כל זה צריך להתחיל לאסוף את כל הדברים שלי שמפוזרים בין שני הבתים של ההורים ולסדר אותם מחדש כאן. בסוף כל זה יהיה אפשר להגיד שהמעבר הוכתר בהצלחה ושסוף סוף אפשר לקרוא למקום בית (למרות שאחר כך עוד צריך לקנות גם אופניים בשביל לנוע בעיר ולמצוא חדר כושר בשביל לעשות בו מנוי, אבל זה כבר בשלב הבא). עכשיו שהם רק יגיעו כבר…

Oggi vs. The World

תמיד יגיע הרגע הזה שיתקע אותך, שלא תדע מה לעשות. דווקא ברגע הזה אתה מרגיש שכאילו כל העולם מסתכל עליך, מחכה שסוף סוף תעשה את המעשה הנכון, הבחירה הנכונה, ותזיז את הדברים בכיוון שבו הם באמת אמורים לזוז. אבל אז הכל מתאבן, הגוש הזה נתקע בגרון ומצטרף למחסום הפנימי שמונע ממך לעשות את מה שהיית צריך לעשות לפני מספיק שנים. זה קורה כל פעם ולא משנה אם זה אחד על אחד או שיש עוד מישהו בסביבה. גם לא משנה מה עושים ביחד. תמיד התחושה בסוף תהיה זהה וכמו דה ז'וו אחד ארוך כל פעם מחדש, אפילו אם עברה שנה מאז הפעם הקודמת. יושבים בבית קפה, הולכים לסרט או סתם מסתובבים ומקשקשים, והזמן הארוך שמכירים רק מאפשר לשני הטיפוסים המופנמים קצת יותר להיפתח ולדבר בלי להפסיק. המופנות שלה מזכירה לך את זו שהייתה לך פעם, מזמן מזמן, עוד לפני שהחלטת לקחת את עצמך בידיים ולעשות משהו, אבל אצלה זה הרבה יותר עמוק, מורכב ובעייתי, ונדמה לך שאם רק תיתן לה יד, תוכל למשוך אותה ולהרים אותה. אתה מנסה לעשות את זה אבל זה יוצא לך רק בקטנה, בטח לא משהו שיכול לעזור בטווח ארוך. יש לה חששות ופחדים מכל כך הרבה דברים עד שנדמה לך שכל מה שהיא צריכה זה מישהי שיניח לה יד על הכתף, ייתן לה רשת ביטחון ויעזור לה להתפתח ככה, אבל זה לא יכול לקרות כמו שזה קורה עכשיו. זה צריך להיות משהו הרבה יותר עמוק, הרבה יותר פתוח, הרבה מעבר לידידות. קרבה אינטימית אמיתית, הרבה מעבר למה שיש עכשיו. רק שכאן טמונים רגשי הפחד שלך, והם עמוקים ומושרשים ועדיין לא הצלחת לעקור אותם. אפשר לעמוד ולדבר מול קבוצה של אנשים בלי בעיה (וזו יכולה להיות קבוצה של 15 או אולם מלא ב-300 איש), לדרוש ולשנות דברים, לדבר בראיונות עבודה בצורה נינוחה ומשכנעת ואפילו לצלוח דינמיקה קבוצתית בלי בעיה ולהתקבל לעבודה מוצלחת, אבל את זה אתה עדיין לא יכול לעשות. עדיין טבועה לך בתוך הראש אותה הרגשה מלפני 4 שנים, כשעמדת מולה והברכיים באמת רעדו, ושאלת אותה אם היא רוצה והיא סירבה וברחה. מאז זה חוזר בגלים, כל פעם שנפגשים. זה קורה לעיתים רחוקות (בעיית מרחק פיזי), אבל כשזה קורה החיבור הוא טוב וממש טוב עד שמגיעים שוב לרגע שכל אחד פונה לדרכו ונשארת תחושת ההחמצה הזו, שאולי היה אפשר לעשות את זה אחרת, שאולי אפשר לעשות את זה טוב יותר ככה ששנינו נרוויח מזה. זה נשאר בפנים כמה ימים עד שהשיגרה משתלטת וזה נשכח, עד לפגישה הבאה (כי קשה מאוד להגיד לא, במיוחד כשאין אלטרנטיבות טובות).     והיה גם סרט, כמו שהכותרת מרמזת. זה אחלה סרט להעביר איתו את הזמן והגימיק של משחקי הווידאו משעשע לרוב אבל חסר לו המון המון בשר ויש בו המון חורי עלילה. נראה כאילו הדגישו בו משהו אחד ושכחו עוד דברים, וחבל כי יש שם הרבה פוטנציאל.

סיכום יום ראשון

האמת, אין יותר מדי מה לספר על יום של קליטה, הרבה חתימות טפסים, שפע של אוכל בארוחת צהריים (הרגשתי כמו בבית מלון), שיטוטים ללא מטרה ובהייה במסך מחשב בלי לעשות כלום. אה, וגם קיבלתי אוטו זמני, לפחות עד שהאוטו שלי יהיה מוכן. כיף בהייטק. (אם לא הייתי מותש מהיום הזה, הייתי כבר כותב יותר)

כל קיץ קורה דבר מה

עוד מעט חצות וחצי ואני בכלל עייף ולא משנה שאני צריך לקום בעוד פחות מ-6 שעות, ולצאת אחר כך לנסיעה של שעתיים באוטובוסים ברחבי גוש דן. זה בכלל לא היה ברור לפני חודשיים, כשמועדי א' הסתיימו והתחלתי באמת לחפש עבודה. מחר בבוקר יקבל משמעות חדשה לביטוי אחרי החגים כשתתחיל העבודה החדשה שלי, העבודה האמיתית הראשונה בחיים שלי. לא עוד שכר מינימום, משמרות מתישות ועבודה פיזית קשה שהייתי רגיל לה בשתי העבודות הקודמות שלי (זו שלפני וזו שאחרי הצבא). ההיי טק קרא לי, ואני באתי ואחרי תואר ארוך ומייגע צריך להתחיל לקצור פירות. כל השבוע האחרון היה בכלל תזזיתי, עם ההודעה לבוא לחתום על חוזה, החתימה למחרת (כי צריך לעכל את זה), פינוי ועזיבת העיר הצפונית, הטלפון מהעבודה שאומר לי לבחור רכב (בנקודה הזו באמת שהייתי צריך לצבוט את עצמי) וירידת המתח הגדולה של החג השני אחרי כל החודשיים. יהיה לי הרבה מה לחשוב מחר באוטובוסים בדרך, לנסות לשחזר את כל מה שקרה, ובעיקר להתכונן למה שיקרה (כי עוד צריך למצוא מקום משלי). החיים האמיתיים סוף סוף מתחילים.