סיימון

בצבא, ברוך השם, יש דלק. יש המון דלק. לכל רס"ן יש רכב והקצאת דלק נכבדת לכיסוי נסיעותיו. חלקם עובדים הרבה ומטיילים לא מעט כך שהקצאת הדלק נגמרת קצת לפני שהרבעון נגמר ולחלקם יש יתרה לבזבז המתאפסת כל שלושה חודשים כאבן שאין לה הופכין. הענף שלי זכה להיות מאלו שלא נוסעים יותר מדי לצרכי עבודה ולכן אפשר להשתמש ברכב לצרכי פנאי. כך יצא שלפני שבוע הרע"ן ביקש ממני לארגן משחק ענפי בסגנון "המירוץ למיליון", להריץ את אנשי הענף ברכבי הארץ על הרכבים ולחפש נקודות. אחרי מעט מחשבה החלטתי שלבנות ציר ניווט ולשלוח אנשים למקומות יהיה קצת מעפן, ושכללתי את המשחק. ליתר דיוק, אימצתי את הקונספט של משחק ה"סיימון" ששודר בביפ מספר פעמים. במשחק המקורי, השחקנים מקבלים רשימה של משימות אותם עליהם לבצע במהלך הלילה בתל אביב. המשימות הזויות וסוטות וכוללות שיכנוע אנשים להפליק להם עם דג קפוא בישבן, להתקלח אצל זרים ולהכין קפה בפה של בן אדם. אני מיתנתי מעט את השגעון ולענף שלנו נתתי משימות יותר סולידיות, כמו לחלוב פרה, למצוא סוסיתא, לבנות טלסקופ שמש ולבקר באתרי מורשת של אונסק"ו. במהלך כל יום האתמול התרוצצו החברים לענף במספר ר

חמץ

לא מעט חוקים מרגיזים יש במדינה חלקם מוצדקים וחלקם פחות. חוקי הדת והכפייה הדתית ניצבים מעל כולם ברמת הרוגז שהם יוצרים בציבור החילוני, מאחר שהנימוקים לחוקים האלה אפילו לא מתחילים לשכנע. אחרי הכל, להגיד שאסור להציג חמץ בפסח כי זה מנהג יהודי וככה כתוב בתורה נשמע באוזניים של אנשים רבים כמו "אם לא תאכל, יבוא שוטר" ומבוסס על אמונות תפלות ותו לא. אחרי הכל, היה מוזר למצוא חוק בספר החוקים שמחייב שמירת שום ברכב כנגד עין הרע, לא? על כן בפסח הזה - כולו חמץ. אמנם המשפחה שומרת כשרות (במידה כזו או אחרת) אבל מכבדת את דעתיי ולכן ליל הסדר נפתח במאכל רוסי מסורתי (אותו טרפתי בתאווה): ביצי דג על ממרח חמאה ולחם וכן לחם עם כבד קצוץ. בהמשך השבוע באחת מארוחות הבוקר ובארוחת ערב אכלתי טוסט, וכדי להוסיף חטא על פשע אל הלחם הוספתי גם פסטרמה וגבינה צהובה, צ'ילי מתוק, רוטב פסטו ועגבניות. ללקק את האצבעות! גם במרחב הציבורי ישנן לא מעט חנויות שמכבדות את הציבור שלא נכנע לתכתיבים דתיים. כך למשל, אחרי טיול ארוך בנמל ת"א עם חברתי, התיישבנו במסעדת "אגאדיר" ואכלנו המבורגרים טעימים עם חמאה בתוך לחמנייה אמיתית וטעימה, כמובן

חמדת אבות

כיאה להיגיון הצבאי הבריא, נשלחתי למשימה שהולמת את כישוריי: ש.ג. אכן, גם פישר נפל קורבן לתורנות האבט"שים. הישוב שזכה לארח אותי השבוע הינו הישוב "חמדת", ישוב קטן וחביב בצפון הבקעה. הקוראים הותיקים בוודאי זוכרים את הטיול הקטן שעשיתי בסביבה ועבדכם הנאמן זוכר אותו גם כן. הביקור בארגמן היה מרגש כמעה והנסיעה על כביש 90, גם הפעם, איננה אותו דבר אלא מיוחדת ומלאה במבטים לשוליים וניסיון להיזכר האם כאן עצרנו? האם כאן אכלנו טונה? החברים לאבטש מאוד נחמדים. אוכלים ביחד, מבשלים בראבאק, שומרים על המקום נקי ומלהגים בשמירות על עניינים שברומו של עולם. אנו שומרים בזוגות בלילה וביחידים ביום, וחילקנו את השמירות כך שרק 3 שומרים במהלך היום ולכן לכל אחד יש לפחות יום אחד שבו הוא חופשי לעשות מה שרק יחפוץ במשך 12 שעות שלמות. היום שלי היה אתמול וכלל הרבה נמנומים, מעט בישולים וקצת קריאה של חומרי לימוד עבור ספייס איי אל. מאז הספקתי להשלים עוד 10 שעות שמירה. לרשותי 8 שעות מנוחה אותן ניצלתי בשטיפת כלים ובדיקת אימיילים. בקרוב אתקדם אל עיסוקים יותר מעניינים כמו מקלחת ובישולים, כשהמטרה היומית היא להכין ספגטי ברוטב ט

פחות אחד יותר נחמד

במצבים מסוימים, אנשים רואים בעיות. אחרים - הזדמנויות. זו ההזדמנות שלי. לאחר שלוש שנים של גסיסה איטית במסדרונות הצבא, עברתי לתפקיד חדש והתחלתי לחפש את מקומי בתעשיה החדשה. בפרויקט ובקבוצה שהוצבתי עבדו שני אנשים ואני הייתי השלישי. הראשון - מומחה מאין כמותו בתחום. השני - בחור שמבין קצת בהכל אבל גם עסוק מדי בהכל ואין לו יותר מדי זמן לפרויקט. אני הצטרפתי כמעין נטע זר לפרויקט. הם לא היו בטוחים מה לעשות איתי וכמה זמן יהיה לי לעבוד על הפרויקט ולכן נתנו לי משימה צדדית לעבוד בה קצת, לחקור וללמוד. זמן להתפתח. עברו כמה חודשים והמומחה נאלץ לעזוב. בקצרה, נעיר שהוא עבד בעוד חברה ואצלנו בפרויקט הוא שהה רק יום בשבוע, לכן כשהחברה השניה התחילה פרויקט גדול וביקשה ממנו 100% עבודה, הוא נענה והותיר אותנו עם חלל גדול. אל החלל שנוצר התחלתי להכנס לאט. חקרתי מעט את מה שהוא עשה, שחזרתי חלק מהעבודה שלו וכתבתי מחדש חלק מהקודים שלו בצורה שאני אבין ושתהיה יותר נוחה לתפעול והבנה. אל כל זה הוספתי תיעוד די גדול ומקיף שמסביר לאחרים (והכי חשוב - לי) את הנדסת המערכת של הפרויקט, גבולות הגזרה של הלגו שנקרא "בחירת פרמטר

כמו פעם

סרטו החדש של סטיבן ספילברג, "סוס מלחמה", עוסק בתלאותיו של סוס בתקופת מלחמת העולם הראשונה. ילדותו של הסיח הצעיר באנגליה, גיוסו לחיל הפרשים, נפילתו בשבי הגרמני וחייו על אדמת אירופה במהלך המלחמה הגדולה. הסרט הזה חדשני משתי בחינות. האחת, הגיבור הראשי של הסרט הינו סוס. הגיבורים האנושיים של הסרט מתחלפים במהירות, מופיעים ונעלמים למשך דקות ארוכות ואילו הסוס הוא במרכז. הסיבה השניה שהופכת את הסרט למיוחד היא היותו סרט "כמו פעם". פעם, לפני עידן אנימציות המחשב והתלת מימד המיותר, היו סרטים שנועדו לספר סיפור. הסרט הזה מספר אותו. בין אם זה שחזור של כפר אנגלי, או המצב בתעלות, התקפות חסרות תועלות בשטח ההפקר, סצנה שמזכירה את הפסקת האש של חג המולד ב-1914, היחסים בין האצולה לפשוטים ועוד ועוד. סיפור לשם הסיפור וההמחזה, לא לשם האפקטים או המרצ'נדייז. סרט מצויין ומומלץ בחום. מילה אחת רעה, לסיום. את הסרט ראינו ביס פלנט בחיפה. את הכניסה לקולנוע קידם שלט ענק של מסעדת הסושי Frangelico, המזמין את הלקוחות להגיע עם כרטיסי הקולנוע ולקבל שישיית סושי בחינם.ראינו את השלט ברפרוף בכניסה ובתום הסרט החלטנו להצטייד בסושי.

יומייה

נסעתי היום לאילת. טוב, כמעט. נסעתי לעובדה. קמתי חדור מוטיבציה בשש בבוקר, עליתי על רכב של מכרים ויצאנו לדרך הארוכה. אחרי שתי עצירות בדרך, עצירת תדלוק כושלת וביקור קצרצר במוסך, הגענו באזור אחת לעובדה. משם יצאתי באוטובוס צבאי בחזרה לבאר שבע ומשם הרכבת הקפיצה אותי למרכז. בעשר הייתי כבר בבית, אחרי תריסר שעות בדרכים. ולמה היה לי דחוף לנסוע לעובדה באמצע ינואר? כי את הדרך חזרה משם עשיתי עם חברתי המקסימה שהתחדשה בדרגת קצונה טריה. אכן, בפעם המי-יודע-כמה נערך טקס סיום קורס קציני חיל אוויר בעובדה. במקום להסיע 100 צוערים צפונה למקום מרכזי יותר, כמו חצרים, מטורטרים עשרות קצינים ומאות הורים למשך יום שלם עד הדרום הרחוק ובחזרה. מטוסי תובלה מיוחדים מסיעים את מפקד חיל האוויר וקצינים בכירים אחרים לעובדה כדי להשתתף בטקס, אוטובוסים נשכרים כדי להסיע את ההורים ובאופן כללי, הבזבוז חוגג. הרי אין שום דבר מיוחד בעובדה פרט לעובדה ששם ממוקם בית הספר לקצינים. כשם שהטקס נערך ברחבה במרכז המדבר הוא יכל היה להיערך גם במוזיאון חיל האוויר בחצרים, או בית חיל האוויר בהרצליה בעלות קטנה הרבה יותר. סתם, דוגמא טריה מהיום

שמים פס

מתרחשים כל כך הרבה דברים מעניינים בעת האחרונה שאם ברצוני להגיב על כל אחד מהם עליי להיות עיתונאי במשרה מלאה או לחילופין, פוליטיקאי. היות ושתי עבודות אלו חסומות בפניי כרגע, אין לי ברירה אלא לנצור לשוני ולשחרר מדי פעם פוסטים מהוססים בעוד מרבית מחשבותיי שמורות עימי. אני מקווה שאתם מכירים אותי מספיק טוב כדי לנחש מהן דעותיי על הנושאים עליהן אני לא כותב. נשוא הרשומה החדשה תהיה ההחלטה המבזה של רכבת ישראל שתדרוש תשלום מלא מחיילים הנוסעים ברכבת בקווי תל-אביב וצפון בימי ראשון בין השעות 6-9, במטרה להקטין את הלחץ על הרכבות. מערכת הבטחון מסכימה בשתיקה ויודעת שבזכות המהלך ייחסך תקציב רב מתקציב הצבא, שהרי נסיעות ברכבת מתוקצבות פר-נסיעה ואילו נסיעות באוטובוס מתוקצבות בצורה גלובלית. אפשר לתקוף את ההחלטה הזו מכל כך הרבה צדדים, אני מקווה שאצליח לכסות את כולם בסדר הגיוני כלשהו. אם כך, ננתח מה בעצם נאמר כאן. רכבת ישראל מודה שהם בבעיה ולא יכולים לעמוד בביקוש. כתוצאה מכך העומס על הרכבות בשעות השיא גדול מאוד וצריך למצוא פתרון. הפתרון הסביר הוא לעמוד בעומס - לקנות עוד קטרים, לקנות עוד רכבות, להאיץ את מהיר

הפתק שלי

רציתי לפתוח רשומה זו ב- "לא מזמן רשמתי כאן" אך גיליתי שהדבר אירע מזמן. מסתבר שהזמן טס, אחרי הכל. אם כך, לא מזמן רשמתי כאן ביקורת מאוד חיובית על ספרו של יאיר לפיד "זכרונות אחר מותי" המתאר את הביוגרפיה של אביו, טומי לפיד. בזמנו, הייתי צעיר מכדי להצביע אבל גישתו של טומי, ישירה, כנה, דעתנית ובלתי מתנצלת בשילוב עם דעותיו הפוליטיות כבשו אותי. רציתי בכל ליבי להצביע עבורו אך איכשהו הסוס נגמר מהר מדי. אם יאיר לפיד יציג מחצית מיכולותיו של אביו, תרחיש סביר בהחלט לאור הספר שהוא כתב וההזדהות העמוקה מאוד שהוא חש עם אביו, אני איתו. כל הדרך. אל החופש.

שנה טובה

זיכרונות הילדות, כך אומרים, נצרבים במוחנו ומשמשים בסיס לכל עתידנו וחיינו כבוגרים. "גשם" הוא הגשם בחצר בית הספר, "חילזון" הוא החילזון הלבן שמצאנו בחולות הגן ו"בית" יהיה בית ילדותינו, ולא משנה כמה דירות נעבור מאז. הראש יכול להתבגר, המחשבה להתחדד אך תחושות הבטן לעד יהיו מושפעות מהחוויות שצברנו בילדותינו. אחד מאותם עבריינים שלעד יתעתעו בנו הוא הזמן. אני יודע שהשנה הייתה 2011. יש לי יומן, יש לי טלפון ומחשב. אני רושם בראש כל עמוד במחברת העבודה שלי את התאריך המלא. רגיל כל כך לכתוב 11 אחרי הנקודה, מבלי לעצור ולחשוב את המשמעות של זה. באותה קלות אני מתחיל את היום עם רישום "1.1.12" מבלי להתעכב. כי להתעכב זה מפחיד. אמנם הראש יודע שהשנה היא 2012, אבל הלב תקוע עמוק בניינטיז, לעיתים קופץ לשנות ה-2000 המוקדמות לגיחה קצרה. שיר שיצא בשנת 2004 עדיין מרגיש לי כ"חדש". מאמר שנכתב בשנת 2000 הוא מאמר עדכני ואילו מאמר שנכתב בשנת 1977 נכתב "לפני 20 שנה". 2012, לעומת זאת, נשמעת כמו עתיד רחוק. כשחשבתי על העתיד, אי שם בשנות ה-2000, זה נשמע כמו מדע בדיוני. בערך כמו שנת 2020 או 2030. אני יודע שב-2014 אשתחרר מהצב

קיוסק משה בהנהלת יוסי

אם אתם מחפשים מקום לבלות בו בנחלת בנימין: