עומר

כמו פסנתרן, כך גם אני, מרוכז בקלידים שתחת ידי, לא מרים את מבטי לראות, איך פטיש קטן גורם למיתר לרטוט.

שיעור אחד (עשרה) יותר מדי...

התחלנו את הדיון שלנו ביקום המוקדם ועד היום לא סיימנו אותו. היקום קורס וזה די מבאס שניוטון ממש טעה ויש צורך במטריקה.... "היש סינגולריות יקומית?" תהייה קיומית של קוסמולוג בודד שלמאמרו חרד....

ארץ לעולם-לא

לעם, שדרש עידכון. רוח מערבית של שקיעה נשבה בעוז והבז הגדול מתח את כנפיו ועבר לדאייה. אחרי יום שלם של תעופה, הוא הרשה לעצמו להתמתח מעט ולהנותמדקותיו האחרונות של יום ציד מוצלח. מתחתיו, נצצו מימי הים המלוחים ובראייתו החדה הצליח להבחין בכמה דגים ולהקת דולפינים שהשתעשעה בקולי קולות. במהרה התחלף הנוף, ואת הים החליפה רצועת חוף צהובה, וזו בתורה פינתה את מקומה לכרי דשא נרחבים. על כרי הדשא התהלכו בכבדות עדרי פרות וסוסי פרא. מספר נחלים קטנים ורדודים חצו את כרי הדשא, ולידם התכנסו איילים וחזירונים להרוות את צמאונם. פה ושם התרוצצה משפחת שלווים, התרוממה למעוף קצר ונחתה חיש מהר על הקרקע והמשיכה לדדות. הבז הסיט מהם את מבטו בבוז והמשיך פנימה, אל תוך היבשת, הרחק מהחוף. האוויר נעשה קריר יותר, ועצים התחילו למלא את הקרקע שמתחתיו. בהתחלה מעט עצים, אך מהר מאוד נפרש תחתיו יער עבות, ירוק בהתחלה ולבן יותר בהמשך. שלג כיסה את צמרות העצים ואת הקרקע, ואפילו בעזרת עיניו החדות, הוא לא הצליח להבחין באף נפש חיה ביער. לפתע בין צמרות העצים נגלתה לפניו קרחת יער גדולה. היא הייתה ענקית וריבועית, כך שטבעית היא לא יכלה להי

מחנק

תריסר קילומטרים מפרידים בין דלת ביתי לדלת משרדי. תריסר קילומטרים אותם אני גומע מדי בוקר על אופניי בשמחה גדולה ובדיווש מהיר. אני דוהר בירידות, עמל בעליות, מתחמק ממכוניות ומנסה לנמנם ולהשלים עוד כמה שניות שינה ברמזורים. והנה, החלום בהקיץ נגמר לו ואני מגלה שאני קרוב לבסיס. קרוב מדי. תוגה כללית אופפת אותי, ומחנק עולה בגרוני. הצבא זה כלוב. כלוב פאראדיי, ואני לכוד בפנים. אין לי דרך לתקשר עם העולם ועבור העולם אני אבוד, במשרד קטן ולא חשוב בצריף נטוש. יש לי מפקד. הוא יודע מה טוב ומה רע, מה צריך לעשות. מצוי בנבכי התר"ש והפיזיקה אומר לי היכן לחקור ומה. דוחק בי לעיתים להתקדם, קובע תאריכי יעד, פגישות ויעדים. אלא שאני לא שם. אני לא איתו. הוא אומר עשה, ואני מהרהר אודות אל תעשה. במקום לחשוב על מה יהיה עליי לעשות ואיך, אני חושב על איך לא לעשות את זה ולתרץ בצורה משכנעת. איך אוכל להתחמק. לברוח מהעבודה, להתחמק מהאחריות. להינצל. יש ציפורים שלא נועדו לחיות בכלוב. אני רוצה את האקדמיה. אני רוצה מחשבה חופשית. לא מסוגל להיות נעול על נושא בודד, במיוחד כשהוא לא מעניין אותי. לא רוצה להתמודד עם הסודיות, המ

ג'ומנג'י

גבר הייתי והינני עדיין, ועל כן לא אוכל להתעלם מהתופעה הקרויה מונדיאל השורצת בפיתחנו. היות ובנות המין היפה (על שום מה יפה? על שום אי בהייתו במונדיאל...) לא תמיד מבינות הכל, החלטתי להקדיש טור זה להסבר אודות מונח חשוב, הג'אבולאני. הג'אבולאני הוא הכדור הרשמי של המונדיאל, העשוי מ8 תפרים מכוערים להחריד, בניגוד לעשרות התפרים בכדורגל סטנדרטי. תפריםאלו (העדרם, למעשה) מעניקים לכדור מבנה אווירודינמי, מהירות וחן בל יתואר. כך לפחות לטענת אדידס. לטענת כדורגלנים רבים, הג'אבולני מגלה התנהגות קוונטית (לו רק היו יכולים לאיית קוונטית.. לא כל שכן להבין מה זה אומר) ובפרט, עקרון אי-הודאות חל עליהם בצורה בוטה. אלו שיודעים את מיקומו של הכדור, מתקשים לדעת את מהירותו, ואלו שיודעים את המהירות, לא יודעים היכן הוא (מלבד השופטים, שלא יודעים לא את המקום, לא את המהירות ולא את החוקה). חשוב לציין שמדובר בעיקר בבכיינים, ובסופו של עניין, ניסים לא קורים. בין אם תבעט בכדור ספוג ובין אם במקום כדור ישנו מטוס סילון אווירודינמי לחלוטין, עדיין התוצאות יהיו פחות או יותר אותן תוצאות. החבר'ה מהונדורס לא ירוצו יותר מהר, הגרמנ

כלא

התא קטן. 2 מטרים רוחבו, 3 אורכו. כמידות המיטה שיש לי בבית. היקורת לבנים והריהוט צנוע. מיטה, שידת מתכת, מקרר ולוח שעם. בימים כתיקונים הייתי מחבב מאוד את לוח השעם, אך אלו לא ימים כתיקונם. עוד שני כיסאות מקשטים את החדר. זה הכל. בחוץ חם מאוד, ובפנים המזגן עובד במלוא עוצמתו. נעים רוב הזמן, קריר לעיתים. מבחינתי אין קיץ בחוץ, לבד מהיציאות ההכרחיות מחוץ לחדר. אך השעמום, הו השעמום. השגרה כל כך מתישה. אני מתעורר מדי בוקר מעט לפני שש, ועולה על הפטרול של שש. העמדות בסדר, כולם חיים, הגדר לא נפרצה. באזור שבע אני כבר במטבח, אוכל ארוחות בוקר. בניגוד לארוחות בוקר רבות, כאן מדובר על מטבח צבאי, וטבח צבאי שמבשל ל10 אנשים אז הוא משקיע. החביתה חתוכה יפה, ונתחי העגבניה מעוררים תאבון. אם עוצמים עיניים ומורחים גבינה על הלחם, אפשר ממש להרגיש כמו בבית מלון. אך אויה, הלחם יבש מדי ושום בית מלון רציני שמכבד את עצמו לא מכין ארוחות ללא קפה. כבר יום שלם אני ללא קפה, והשבוע רק נפתח לו. הגמילה החזקה והכואבת בפתח. משם אני פונה למגורים. מקלחת קצרה ומתחילים לעבוד. הזמן קצר והמלאכה מרובה. תורת היקום לא תחכה לי, ומתיש

מחשבות גנוזות

אני רוכב על האופניים מהר. מהר מדי. ובלי פנקס. התמונות חולפות על פניי במהירות, אירועים קטנטנים ויומיומיים ששוהים אצלי בראש לכמה שניות ומיד מתפוגגים. הנה אדם מוזר הקורא עיתון בזמן רכיבה על אופניים, ושם אישה מאוד שמנה שחוסמת את כל המדרכה. כלבלב חמוד עם מתקן גלגלים לרגליו השבורות ובעליו המשקיען מטיילים ברחוב. המחזות הקצרצרים נבלעים לתוך אישוני, מעובדים במהירות למחשבה, הלצה או הרהור תמה. הרהורים אלו לובשים צורה מופשטת, מילים, אותיות, משפטים שלמים על רקעים צבעוניים. אני מדמיין את הפוסטים שאכתוב, רואה לנגד עיני את המילים המדויקות שבהן אשתמש כשאתאר לך את המחזה. מנסה לנחש את התגובה שלך. מה תחשבי, מה תגידי, איך תצחקקי. ואז ממשיך הלאה. כעבור כמה מטרים אני מתחיל לפחד שאשכח את זה. אני חוזר על המילים, חוזר על התמונה. מנסה לשנן הכל ולזכור לספר לך. ונכשל. אני מגיע תשוש למקום חפצי, רטוב ומזיע. עייף אני מתקלח ואוכל, כשהמחשבות כבר מזמן נשכחו ממוחי, עברו וחלפו לטובת עוד מחשבות ועוד מחשבות ואז מחשבות יומיומיות וצרכים בסיסיים כמו ספירה עד 10 של הדיוושים וניסיונות נואשים להגיע כבר. כל כך חבל.

סליחה, היא מילה כל כך קשה

מה לא ברור בסליחה? למה אנשים מרחפים להם? אי אפשר ללכת על המדרכה, לשים לב למה שקורה מסביב? לרוכבי אופניים שמגיעים, לצעקות סליחה, לתאונות שעומדות להתרחש? אומה של אנשים שמרוכזים בעצמם, גועל נפש. ומה עם שבילי אופניים, אתם שואלים? אין. מסתבר שכדי להשיג משהו צריך אלה.

תמונות ילדות

בסופו של דבר, מה שנותר הוא רק הילדות. תמונות ותחושות הילדות ילוו אותנו במהלך כל חיינו, ותמיד נחזור אליהם. גשם, תמיד יהיה הגשם היורד על החצר האחורית. שיעור, יהיה תמיד המורה מאיה, שמסבירה איך קוראים את המילה "ביצה", וספריה היא ספריית בן יהודה, בה לא הייתי שנים אך עדיין יודע לשרטט את המבנה שלה, ולאתר את מחלקת פנטזיה בקלות. וישנן חוויות שמחזירות אותנו לילדות. אחת החזקה שבהן היא המוזיקה. שירים ומנגינות יכולים להקפיץ אותי בקלות בין תקופות, בין תחושות, להחזיר אותי למקום בו שמעתי אותן לראשונה, לאיך הרגשתי ומה לבשתי. ואתמול, הזדמנה לפתחי חוויה מסוג אחר. רכיבה על אופניים. בפרץ של התלהבות החלטתי לרכב אל יוני בצהריים, לבחון את הטלוויזיה החדשה שלו (32 אינצ' HD האקסבוקס מעולם לא נראה טוב כל כך....). את הדרך חזרה, מאוחר בלילה, עשיתי גם על האופניים. מהרגע הראשון, התחושה הייתה שונה. לא כמו חרמון-אילת או הנסיעות לצבא. הפעם רכבתי בחושך. בלי תיק על הגב, בלי דאגות, בלי מקום שאליו עליי להגיע מהר. התגלגלתי מביתו של יוני במורד הכביש. הקור חדר אל גופי, והרעש המקסים של גומי על אספלט מילא את אוזניי. כמו

In the middle of the working day

Dear Sir or Madam will you read my blog?It took me years to write, will you take a look?Based on my life, and people that near,And I need a job, so I want to be a real writer...Being a writer....Writing a dirty story on a dirty man,Working 8 to 5 and trying to understand,How he should survive in a cubical Jail,When all he wants to be is a real writer...Being a writer