ערב ראש השנה - עקרת בית משתפת

בוקר. אני במטבח, קצת עייפה. צלצול טלפון גאל אתי. "מותר קצת לשבת", הודעתי לעצמי ופרשתי למנוחה בחדר אחר, לפטפוט קטן ולשיחת ברכות ואיחולים לחג. תוך כדי שיחה, שטיפ טיפה התארכה, הירחתי את ריח מרק העוף המוכר והאהוב חזק באפי. אמרתי לאשת שיחי: "אני חייבת לגשת למטבח ולראות שהמרק לא גולש". שנייה אחרי, קלטתי: זה בכלל לא המרק שלי. שלי עדיין לא עומד על הכיריים. זה מרק של אחת השכנות.... מוכר  לכן?   ולפני שאני אצה אל העוף בתנור, שלי, שכן מריח...   חג שמח ושנה נפלאה לכל קוראי ומבקרי בלוג זה. תודה שהייתם איתי בשנה לא פשוטה זו שעברה. אני מאחלת לעצמי  ולכם פוסטים חביבים ונעימים לשנת תשע"א. הרבה בריאות, אושר ורוגע. שנת שלום. שנה בה יחזור אלינו גלעד שליט, שלם ובריא. ובקיצור: שנה-טובה!!   רגע, אני מריחה צלי בקר? ....כן, אבל גם הוא לא שלי. אבל הריח......  בדיוק כמו של אמא...        

פרידה מחפצים

יש משהו חוויתי ומיוחד בהעתקת מגורים. במיוחד כשהילדים גרים מחוץ לקן. כפי שכבר כתבתי אני עוברת, בעוד חודש + לדירת קבע. דירה קטנה מהנוכחית.  מסתבר שלחדר אחד פחות יש משמעות עצומה. אם עד כה סחבתי איתי ממקום למקום את חפצי הילדים, אלה שהם גדלו איתם ו"עליהם", לפתע הגיע רגע האמת. רגע הפרידה. רגע קבלת ההחלטה למסור ו/או לזרוק וגם...טיפ טיפה לקחת ולשמור. אגב, בהמשך לפוסט קודם, על הצורך להפרד מנוף ילדותי, קרי, הפנתר שליווה אותי מגיל 8 כבר כתבתי: בארוחת ערב שבת אמר בכורי, אחד מהשניים שמעולם לא התעניינו בפסנתר שליווה אותם כל ימי חייהם: "יהיה מוזר לבוא אליך ולא לראות אותו". ברור שליבי נצבט. איך לא? ...אגב, הפסנתר עדיין לא נמכר. כאילו מסרב בכח לעזוב אותנו.   השבוע התחלתי במיון ופרידה מבגדי המיותרים, אלה שלא היו בשמוש בערך מאז המעבר הקודם...  הם כבר אסופים לתוך 4 שקיות גדולות למסירה.     במקביל זימנתי את בני הצעיר, זה שכל כך הרבה מחפציו נמצאים עדיין איתי, למרות שהוא כבר 3 שנים לא מתגורר כאן. אני לא יודעת אם כך מתנהגים כולם, במצבים כאלה. עושה רושם שמשהו מהאופי שלי נדבק בבני. השארתי אותו למיין ולהחליט. תחילה עם ערימות הבגדים שעדיין שכנו בארון. קול פנימי אמר לי שיהיה לו יותר קשה מאשר לי. עזבתי "אותם" לזמן מה לנפשם וכשחזרתי ראיתי כמה צדקתי. הבגדים הרגילים אמנם מויינו מהר, אבל...תלבושות התיכון ותלבושות מהחוגים ...נו, נו. חולצות הטריקו הללו עם הסמלים שליוו בגילאים הכי הכי...מולם ישב ובהה, כאילו שנות דור חלפו לנגד עיניו. אם היה מרשה, הייתי מצלמת. התרפק, התלבט, השתהה ובגישה בוגרת העביר לשקית שחורה...לתת. שוב מלאנו 3 שקיות גדולות ועדיין לא סיימנו.   באותו חדר, על המדף, עומדים להם לתפארת מזכרות משנות נעוריו: אלה אינם רק מזכרות שלו. הם גם שלי! עוד הוא נלחם בעבורם אני ישבתי על הטריבונה, עודדתי ומדי פעם אף הזלתי דמעה. פעם מכאב (לב)  על מכה חזקה שחטף ופעם על מדליה שהונחה על צוארו. כמה חבל שאז לא הקפדתי לתעד במצלמתי הפרטית את רגעי האושר.   לאגף הספרים שלו עדיין לא הגענו אבל כשראה ששמתי בצד את "אנציקלופדיה להומור", אותו ספר ישן ובלוי ששנים לא גילינו בו עניין, שאל אם הוא יכול לקחת אותו. בודאי, אבל לשם מה? שאלתי. "כי זה קוריוז". ענה. " עשו ספר מבדיחות שבכלל לא מצחיקות". דפדפתי וצחקתי. 50 שנה נתנו אותותיהם על הבדיחות המזוקנות  פשוט סר חינן. לאחר שלקח והלך הצטערתי שלא צילמתי את אותו ספר אפרפר שעבר איתי מבית ההורים. לא בטוחה מי קיבל אותו. נראה לי שאחי, לבר-המצווה. אפילו באינטרנט אין תמונה שלו.   לא זוכרת אם כתבתי: האנציקלופדיה העברית זכתה לבית חם בזכות פייסבוק. כעת יש למצוא כזה גם ל"בריטניקה לנוער" כי אפילו בספרייה הציבורית "שלי" אין לה ביקוש.   עוד מדף הדורש התיחסות טרום מעבר: משחקי המחשב של הילדים. קשה לי להאמין שבימינו עדיין מוכרים כאלה, בקופסאות מרשימות, עבות ומכובדות, כמו אלה הממלאים אצלי מדף שלם. הודעתי לבנים שזמנם של חפצים אלו בלתי מוכרים לי, אלו, חלף. שניהם הכריזו: חכי. לא לגעת! ניפגש ונחלק בינינו. נו, מה יש לדבר, גם הם ירשו ממני את הקושי להפרד מחפצים בעלי ערך כזה או אחר.   מדף נוסף שקשה להפרד מדייריו: ספרים ממיטב הקלאסיקה האנגלית. ספרים קטני - מידה ומשקל אך בעלי ערך ספרותי ונוסטלגי רב. ספרים אותם קראתי ולמדתי במחלקה לספרות אנגלית בבר-אילן. כבר לא נעים לגעת בהם. האבק והגיל נתנו אותותיהם. ברור שהם נמצאים בחנויות ובספריות באוניברסיטאות במהדורות חדשות, יפות ונעימות למגע.   אבל..מה אעשה עם אלה שלי? אלה שבין שבשולי דפיהם כתובות הערות, בעפרון, בכתב ידי ומסומנות שורות חשובות. מחזות של שייקספיר (הרבה שיקספיר),  דוריס לסינג, ספרי דיקנס, ג'ורג' אליוט, ג'יין אאוסטין, שרלוט ברונטה, וירג'יניה וולף , הרמן מלוויל, מארק טוויין, ועוד רבים וטובים. לא היה לי, לצברית, קל להתמודד איתם. כמעט כל מבחן היה מלווה ביזע ואולי פה ושם גם בדמעות. איך אוכל להפרד מהם?   ותווי הנגינה?? אלה שעמדו על הפסנתר בקביעות במשך 7 שנות לימוד: אלה שהמורה לפסנתר חזרה וקישקשה עליהם באכזריות בכל פעם ש"זייפתי" ואותה הכעסתי: וזה עוד לא הסוף... אגב, מחלקת הנוסטלגיה של בכורי, ברובה, כבר מזמן מצאה מקום בביתו ולכן איננה מקבלת מקום ראוי בפוסט זה.        

בוטיק כאילו..

היום נפגשתי עם ת. לארוחת צהרים. דיברנו על ההכנות שלי לקראת המעבר לדירתי המשתפצת. סיפרתי על הספרים שאני מתכננת לתרום ליריד הספרים של הספרייה, יריד הבא עלינו לטובה בחוה"מ סוכות. סיפרתי על כמות הבגדים שהצטברה ב"חדר הילדים", ילדים שכבר מזמן לא חיים בבית. בגדים שמסיבות כאלה ואחרות נשארו בארון עם הוראה מפורשת "לא לגעת". ההוראה, מן הסתם, תופר בימים הקרובים. זהו זה. הגיע זמן חיסול אוספים בלתי שמישים. הודעתי לצעיר בני שביום שבת אנחנו ממיינים את תכולת ארונו ומעבירים אל "פתחון לב". אמרה ת.: "למה שלא תעבירי אלינו, לפנימיה?" ת. מלמדת בבית ספר המשמש גם כפנימיה לחלק מהתלמידים. "מהו הסידור", שאלתי?"  לא ידעתי שהם מקבלים / זקוקים לתרומות של בגדים. "מי ממיין? מי מחלק? מי מטפל בכבודה?" סיפרה ת. שבפנימיה יש מכבסה בה עובדת גברת אחראית שמקבלת את התרומות, מכבסת, ממיינת, מקפלת, מסדרת על פי סידור משלה ומוסרת לתלמידים הזקוקים לבגדים. "האם התלמידים אינם מתביישים לקבל בגדים משומשים, או שיראו אותם עם שקיות כאלו?" שאלתי. כאן הגענו לפואנטה של הסיפור. מסתבר שאותה אחראית על המכבסה אימצה פטנט גאוני. היא משיגה שקיות של מותגים ידועים, מכניסה לתוכם את הבגדים הנבחרים, והנער/ה יוצאים מהמכבסה עם שקית "כאילו". כאילו יצאו מבוטיק נחשב. באמתחתם בגדים נקים ושמורים ובליבם...רון ושמחה. הם "כאילו" חזרו משופינג בקניון ואף אחד לא ממש יודע מה באמת בשקית. התרגשתי. סוף שבוע זה מוקדש למיון ובעקבותיו להעשרת בוטיק "כאילו"  

למכירה: פסנתר שמור ואיכותי

זהו זה. עת להיפרד. יחד העברנו 40+ שנים. יחד התגוררנו ב-9 בתים. לא יצא ממני "פנינה זלצמן" ......צר לי שאכזבתי, אבא.. הגיע הזמן להעביר הלאה. הדור הצעיר אצלי לא התעניין, אולי בבית אחר ימצא הגואל. אני נשארת עם הרבה זכרונות מקסימים: 7 שנות לימוד, קונצרטים להורים אצל המורה אסתר, נגינה ב-4 ידיים עם י., צילומים שחור-לבן של אבא, שנת לימוד אחרונה (בתיכון) אצל פרופ' טרסקי הדגול שהיה מנצח באופרה הישראלית הישנה.  ואלה הם הפרטים: יד ראשונה (עלה 3,000 לירות ישראליות...) היצרן: חב. Ed. Seiler, הגרמנית. ארץ ייצור הפריט העומד למכירה: דנמרק. מצב עדכני להיום: פטישים תקינים, מכניקה של חב. Renner המצויינת. צבע חום מהגוני. גובה: 112 ס"מ רוחב: 140 ס"מ עומק: 58 ס"מ לאחר בדיקה של מומחה: פטישים, מיתרים, 3 רגליות וגוף היציקה במצב מצויין. יש להזמין מכוון פסנתרים לאחר ההעברה אל המשכן החדש (מה שממילא צריך לעשות לאחר  העברת כל פסנתר). חנות הפסנתרים המעוניינת כבר נתנה הצעה לקנייה (סימן שהמוצר נאה בעיניה), הפסנתר, מן הסתם, ימכר למרבה במחיר ובקרוב. מבצע: שניים במחיר אחד : הרוכש יקבל חבילת תווים מכובדת, בעיקר מוסיקה קלאסית ברמות נגינה שונות. וכך נראה האוצר במלוא הדרו:   שמו היצרן מתנוסס בגאון: ושוב, בתוך  הקרביים, בין המיתרים, שם + סמל:   פרטי העסקה בטלפון: 052-4610606

הישראלי היפה / נאמנות למקצוע

יום שישי בצהריים, השעה 12:30, שיא החום, אני בעבודה, משתוקקת להגיע הביתה. טלפון, נגר המטבחים שלי על הקו: הנגר: את בדירה? (זו שנמצאת בשיפוץ)   מטבח טרום הרס:   מטבח ביום הראשון להרס:   מטבח מפורק ועירום:   אני: לא, לא עובדים שם ביום שישי. אני בעבודה, בדרך הביתה, למה? (יום קודם היינו שם למדידות סופיות, אחרי פירוק המטבח הישן) נגר: משהו במדידות לא מסתדר לי. תוכלי להפגש איתי שם? (עוד משוגע עובד ביום שישי...) אני: (מבלי להבין מה כזה דחוף לשעה בלתי נסבלת זו): כמובן. נפגשנו. מדדנו. ואז הגיע ההסבר: זהו. צדקתי. הרווחת. יש אי התאמה בין התכנית של האדריכלית לבין המדידה הסופית בשטח. אני: מה הרווחתי? הנגר: 5 ס"מ!   אני, לעצמי:בשביל זה טרח להגיע מרחובות במזג אויר מטורף שכזה? בשביל 5 ס"מ?   הוא: (מוציא את תכניות המטבח) בואי תבחרי! אני: מה לבחור? נגר: איזו יחידה להרחיב ב-5 ס"מ. שאל ואף המליץ. לא בחר בהכי קל. בחר ביחידה שהכי כדאית לי. שכדי להרחיבה גם הכיור וגם האינסטלציה למים ולחשמל של המדיח צריכים לזוז ב...5 ס"מ. סימן בטוש שחור ובולט על הקיר, דיבר בטלפון עם קבלן השיפוץ (שלא תהיינה הפתעות), סגר קצוות ו..הלך לדרכו. יום שישי בצהריים.   בינינו: מישהו אחר היה בוחר לבד (בקל ובפשוט), מחליט לבד, אפילו לא מידע אותי. לא? לזה אני קוראת נאמנות למקצוע. כל הכבוד יהודה. יצאת גדול! (בגמר הפרויקט תקבל המלצה )      

חוצפה ישראלית

חזרתי הביתה בשעת צהריים מוקדמת. על הדלת מצאתי הודעה מאת חברת הגז הנותנת שירות לבנין בו אני מתגוררת וזו לשונה:   צרכן נכבד! עקב עבודות תשתית / בדיקות אזוריות הופסקה אספקת הגז לדירתך זמנית. על מנת שנוכל לחדש את אספקת הגז יש צורך בבדיקה בטיחותית בתוך הדירה. לתאום טכנאי נא להתקשר לטל: ____________. שעות הפעילות בין השעות 09:30 - 18:00     בדקתי ומצאתי שאכן הגז נותק. ניסיתי להבין מהו הקשר בין עבודות תשתית ברחוב לבין ניתוק קו הגז שלי. הזדרזתי והתקשרתי אל הספק (מזל שהגעתי בצהריים ולא אחרי 18:00 בערב) ודרשתי הסבר:   "איך זה שאתם מגיעים, מוצאים דלת סגורה וממהרים לנתק?". "מדוע אינכם מתקשרים ומתאמים ביקור מראש בצורה מסודרת?".   הטונים הגבוהים של קולי לא נשאו חן בעיני הבחור בצד השני של הקו: " מה כל כך נורא? בסך הכל ניתוק גז". "אני לא קובע, רשות הגז קובעת". "מה את מתרגשת. עד 16:00 נחזור".   הבנתי שהבחור האדיש לא ממש מוטרד מכעסי. מן הסתם הוא מורגל בשיחות כאלה. דרשתי לדבר עם מנהל. "מחר". ענה. דרשתי שיגיעו "עכשיו" לחיבור הגז בחזרה. "תהיי בבית. עד ארבע נגיע". בארבע וחמש דקות התקשרתי שוב, עצבנית. "מה לעשות"...יש עיכוב. תוך שעה נגיע, או אם תרצי...מחר". בשלב זה הטונים שלי כבר היו ממש גבוהים. הודעתי לבחור שאני צריכה לצאת מהבית שלא אפסיד בוקר עבודה בגלל השטות שלהם, ושוב...:"תגיעו עכשיו"!!! תוך רבע שעה הגיע טכנאי, בדק את צינור הגז הישן, החליפו, רשם עוד לקות שמצא, חיבר את הגז ו...הלך. עד הפעם הבאה.   האם לא תמוה בעיניכם שחברת הגז לא תיאמה הגעת נציג מטעמה, מראש?  

אנרגיות חיוביות (שיפוץ 2)

רכשתי אותה לפני 3 שנים. קטנה. ישנה. לגמרי "אולד פאשן"..      אהבתי את קירבתה הג"ג, נגישותה, את קירבתה לשמיים (קומה 6)   את ה"נוף הפתוח" הנראה מכל חלון. אמנם נוף אורבני מכוער אבל עם חן משלו וניחוח של עיר ותיקה. אל הברוש הקרוב כבר התחברתי...   בין הדוודים והבתים הישנים, נבנים ועולים גם בתים חדשים. (זה לא אקליפטוס כאן למטה?) למטה למטה, ממש מעבר לכביש נמצאת גם אותה "ריאה ירוקה", בה, מן הסתם, אבקר בבוא היום עם הנכדים. 3 שנים היא היתה מושכרת. 2 זוגות צעירים. עם שניהם היה לי מזל גדול. תשלומים בזמן, דירה שמורה, אהובים על גברת "ועד הבית" הקפדנית, מתוקתקים ומסודרים. הראשונים נכנסו סמוך לחתונתם ואף הזמינו אותי ל"ערב סרט": תמונות מהחתונה בחו"ל + תמונות מהמסיבה בארץ. התרגשתי. לא ציפיתי לכאלה יחסים טובים וחמים עם דיירים. הם עזבו מרצונם, כי הגברת העדיפה לגור "ליד אמא", ונדדו הרחק לפתח תקווה. בינינו, האדון הצעיר גילה לי שהיה מעדיף להשאר בראשון ליד אמא שלו... ואף ניהלנו שיחות-נפש למען "שלום בית" שלו. בדירה נולד תינוק, ארתור. שם לא שיגרתי לתינוק צבר. שם שמאד ריגש אותי, כי זה היה שמו של אבי! גם הזוג השני נכנס סמוך לחתונתו, גם איתם נוצרה מערכת יחסים מיוחדת. הרבה שיחות עם הדיירת, קשר שבודאות ישמר, מה גם שנשארו ברחוב במרחק 20 מספרים בלבד. החמודים "התבלבלו" ולאחר פינוי חפציהם טרחו והבריקו את הדירה למרות שידעו שהיא לפני שיפוץ. היה חשוב להם להחזירה נקייה ואני, בטיפשותי, שכחתי להבהיר שאין צורך בנקיון. הם אהבו את המגורים בדירה, הצטערו כשהודעתי שהחוזה איננו מתחדש, ומאד פירגנו לי על המעבר אליה. מהם קיבלתי משוב מצויין על האוירה בדירה וטיפים שרק מי שגר בה יכול לתת. (אני, כאמור, מעולם לא גרתי בה). הדיירת שימחה הכי שסיפרה על "אנרגיות חיוביות" שהם חשים בדירה. ביום המעבר שלהם שאלתי: "איפה ישנתם הלילה? בחדשה, אצל ההורים או עדיין כאן?". היא: "ברור שכאן. קשה לנו להפרד.." וואו. ממש עשו לי כיף וחשק. שגם לי יהיו בה כאלה אנרגיות חיוביות. אבל כדי שזה יקרה....צריך קודם לשפץ. לפני כמעט 24 שעות התחיל המפץ הגדול:   המשך יבוא  

בין העצים הירקרקים

                      מחלקת דוברות עיריית ראשון-לציון פרסמה את ההודעה הבאה: "תושבי שכונת אברמוביץ' בראשון-לציון התעוררו השבוע למציאות חדשה לגמרי - מאות חיות, ציפורים וחרקים צבעוניים פלשו לרחוב השקט והתמקמו בכל פינה פנויה - והם לא עושים סימנים של עזיבה.                      לשמחתם של התושבים, לא מדובר בבריחה המונית מגן החיות, אלא ביוזמה חדשה של ראש העיר..., לערוך פיילוט נקודתי לשיפור פני העיר, לקראת תכנית כוללת לשינוי שפת הרחוב בעיר. הפיילוט נערך בשכונת אברמוביץ', ואם יצליח ויהיה לשביעות רצונם של התושבים יורחב לחלקים נוספים בעיר. את התכנית מובילים האגף לתכנון ולפיתוח נופי במנהל איכות הסביבה ומנהלת תחום אומנות בעיריית ראשל"צ, בשיתוף ובביצוע סטודיו “Urbanika” (אפיק שדה וחיים ז'ורט). מאות פסלי מתכת צבעוניים הונחו בפינות הרחוב השונות על מנת ליצור נוף אורבאני חדש ושונה - נוף בו הטבע החי והססגוני (המיוצג על ידי פסלים דוממים וקורצים) נמצא באינטראקציה מושלמת עם הצומח והדומם בנוף הרחוב המוכר.        הפסלים פוגשים את עינו של המתבונן בכל פינה, בכל שעות היממה. בשעות הבוקר המוקדמות נקר על ענף עץ קורץ לאווז על עמוד החשמל הקרוב, טור של זיקיות צבעוניות מנסות להסוות עצמן על קיר בניין, חתוליים חייכניים מתמתחים בשמש על גדר סמוכה בשעה ששני עכבישים ססגוניים מביטים בעניין במרוץ אווירי בין להקת יתושים ושפיריות. כשיורד הערב, ינשופים קודרים מביטים מן הגג על הרחוב השקט בשעה שלהקת עטלפים חרישית מתמקמת למנוחת הלילה על אחת מצמרות העצים. כמו במוזיאון רחב ידיים, יכולים דיירי הרחוב לעבור מספר פעמים באותה הנקודה ולא להבחין בכל החיות המסתתרות בנוף אליו הורגלו, מופתעים בכל פעם מחדש מזוג עיניים מחויך המביט אליהם בחזרה.            יוצרי הפרויקט, רואים בו הזדמנות פז להעניק לתושבי הרחוב אמנות זמינה ונגישה, אשר מעוררת במתבוננים בה סקרנות ורצון לדעת יותר - בע"ח שנבחרו מיצגים את הטבע העירוני, השריד ה"הפראי" האחרון בו נתקלים תושביה של עיר מודרנית על בסיס כמעט יומיומי. לא יהיה ילד שלא יזהה את הדוכיפת עטוית הכתר, את חתולי הרחוב המוכרים או את היונים ההומות בחלונות. המיצג מוכיח שעם טוויסט צבעוני ומפתיע, גם יצורים מוכרים בסביבתם הטבעית הופכים למיצג אומנותי יוצא דופן. אז אם יש לכם חצי שעה פנויה, בייחוד ביום שמשי וחמים, ואתם רוצים לחוות חוויה יוצאת דופן, צאו לסיבוב קצר בשכונת אברמוביץ', ממש באמצע העיר - ברחובות גיסין וקק"ל, עצרו למנוחה בגן הברושים ובגן גיסין ואל תשכחו להביא מצלמה.      אחרי הזמנה כל כך מלבבת, ומאחר ואני גרה באותה שכונה, יצאתי למסע התבוננות וצילום. כל הצילומים בפוסט זה, שלי הם. עדות חיה לפרויקט מרהיב. תענוג לראות איך צבע, דמיון וכישרון יכולים להפוך רחוב שיגרתי ודיי משעמם לחויה ויזואלית מרנינה. כל הכבוד ליזמים ולמוצעים לפועל! תבורכו! אתם מוזמנים לבקר ביחד עם ילדיכם. שווה!!!!!  

קול קורא: ריי מבקש מאמצים אוהבים

פוסט אורח מרגש מאת בכורי אהוד:   לפני כשלושה שבועות אספתי בחולון גור חתולים קטן ואבוד שהסתובב על הכביש. מבט קרוב גילה שהוא בן כחודש ולא רואה בגלל דלקות קשות בשתי העיניים. אני מוכרח להודות שאני יותר טיפוס של כלבים אבל תמיד קשה לי לראות חיות סובלות/אבודות. לקחתי את החתלתול לוטרינר שאני מכיר בראשון לציון, במטרה ברורה להרדימו. לאור מצב העיניים ותת התזונה חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות מאשר שיגווע ברעב או שידרס בכביש. הוטרינר הסכים שאין סיכוי להציל את העיניים אבל פתח לי את האופציה של ביה"ח הוטרינרי בבית-דגן שם אולי יוכלו להוציאן ללא תשלום. ההתלבטות היתה גדולה. מצד אחד סיכויי ההשרדות של ריי (כבר היה לו שם) ומצב הכיס שלי ומצד שני האופציה שריי יקבל עוד צ'אנס לחיים מלאים. הנסיעה היתה קצרה וריי התנהג למופת כאילו לא רצה לעורר את הרגשות המעורבים שרחשו בתוכי. (אולי בעצם היה חלש מדי?) בבית החולים אספו אותו מיד ואמרו שידברו איתי בקרוב. חלפו יומיים עד שהגיע הטלפון שהודיע:   "ריי בסדר, עבר ניתוח להוצאת העיניים ועכשיו הוא מתאושש, אפשר לבוא לקחת אותו". זה הצד שלי בעסקה, הם עשו את הניתוח ללא כל תשלום ואני התחייבתי לבוא ולקחת אותו בתום הטיפול. במהלך 10 הימים הראשונים עד להוצאת התפרים ריי היה עסוק בעיקר בשינה, אכילה נטילת תרופות והתוודעות קלה לסביבתו החדשה במושב בן-שמן ולדארמה הכלבה. לא נראה היה שהוצאת העיניים הפריעה לו ממש לאור העובדה שהוא כנראה לא ראה אור יום מימיו, וחוץ ממפגש עם קיר מזדמן הוא למד להסתובב באופן חופשי לחלוטין. במהלך הזמן הזה כבר נקשרנו אליו והוא התקבל כמו בן בית קטן למעט, אולי, הכלבה שלא ממש התלהבה מכך שהוא השתלט והשתין לה על הכרית האהובה. למרות הכל החלטנו שריי חייב למצוא בית אחר. קבוצה בפייסבוק, מודעה ביד2, ומסעות שיכנוע לזרים ברחוב לא ממש עשו את העבודה עד כה. נכון להיום, ריי כבר הרבה יותר עצמאי ונשאר בחוץ לפעמים לבד (יש גדר) ואפילו הקים להקה עם פרעושים, בא לברך אותנו לשלום כאשר אנחנו חוזרים הביתה יחד עם הכלבה, מתבלבל בין הרגל שלי למשחק שאפשר לנעוץ בו ציפורניים וגם נראה יותר טוב בלי התפרים בעיניים. ריי הוא חתול באמת מתוק עם המון שמחת חיים וסקרנות, הוא מילל חזק כשהוא רעב אבל חוץ מזה שקט ומאוד אוהב להתגרגר צמוד לצוואר שלנו מול הטלויזיה. תנו לו חול והוא כבר ידאג למלא אותו בצרכים ולכסות כמעט הכל (בכל זאת הוא עיוור), לא סורס או חוסן בפאת גילו הצעיר אבל מטופל יומיומית להוצאת חברי הלהקה הפרעושיים. אנחנו מאוד אוהבים את ריי אבל צריכים עזרה למצוא לו בית אחר, אין לנו את האמצעים לטיפול בחתול לאורך זמן, האלרגיות שלי לחתולים מתחילות להופיע והכלבה ( שגם היא יצאה מקופסא ברחוב כשהיתה גורה) מראה סימני עצבנות הולכים וגוברים. אם תוכלו לעזור לנו ולריי למצוא לו בית חדש ואוהב שיהיה מוגן ותומך אנחנו נודה לכם מאוד. מאיה ואודי 054-5595168

כדור הקסמים שלי

מכונת הכביסה שלי הלכה לעולמה, מה שאילץ, מן הסתם לרכוש חדשה. כשזו הגיעה, הגיעו איתה עוד כמה סעיפי "תוספות". לא מחייבים, אבל כדאיים וחשובים כך אמר המתקין. עגלה, ביטוח ועוד. ברגע של פראייריות או טיפשות או חוסר הבנה או... הסכמתי לכל ההצעות. סכום בלתי מבוטל. אבל! המפגש המרגש ביני לבין מכונתי החדשה ובין המתקין לכרטיס האשראי שלי הסתיים עם ה פ ת ע ה! הבחור החביב (באמת חביב...אפילו עזר והעלה את המייבש על המכונה "למרות שאין זה מתפקידי...") שלף קופסה מרובעת,       הוציא מתוכה כדור כחול ואמר: את מקבלת מתנה. ECO - Laundry Ball "הכדור הזה מחליף את אבקת הכביסה"!  שלחתי לעברו מבט סקפטי ושאלתי: "הצעצוע המקשקש הזה"?! והוא בשלו, עם חיוך רחב: " זה לא צעצוע. זהו כדור כביסה נטול חומרים כימיים הגורמים נזק לסביבה ובכל זאת יש בו כל התכונות להחלפת אבקת הכביסה המוכרת לך. נסי ותראי". השאיר והלך. אני מעתיקה מהפרוספקט: "תכולת כדור הכביסה ועקרונות הפעולה: "מורכב מ-3 סוגי כדוריות קראמיות המכילות למעלה מ-80 סוגים של מינרלים. גבישי קריסטל, תחמוצת FE, בריום BA, סידן CA, מלח NA של מינרלים טבעיים כמו מגנזיום, טיטניום דיאוקסיד, ועוד. ובנוסף: בכדור יש מגנטים למניעת אבנית. אורך חיים: כ-500 כביסות של 5 ק"ג כביסה וזאת בתנאי שהכדור יונח אחת לחודש לרענון בשמש. גודל הכדור: 10 על 10.5 ס"מ. משקל: 220 גרם."   עד כאן אחסוך מכם את כל עשרות התיאורים והסופרלטיביים הרשומים בפרוספקט. לא כתבתי עליו לפני שניסיתי. לא מהרתי להמליץ לפני שבדקתי על כבסי. היום, לאחר ניסוי על לפחות 10 מכונות כביסה אני יכולה לאמר בודאות: כדור הקסמים שלי אמיתי ועובד! אפילו על כתמים "קשים". אם תרצו, זהו מספר הטלפון של הספק שלי: 0222*